1. I Remember Now
  2. Anarchy-X
  3. Revolution Calling
  4. Operation Mindcrime
  5. Speak
  6. Spreading The Disease
  7. The Mission
  8. Sutie Sister Mary
  9. The Needle Lies
  10. Electric Requiem
  11. Breaking The Silence
  12. I Don't Believe In Love
  13. Waiting For 22
  14. My Empty Room
  15. Eyes Of A Stranger
  16. Freiheit Ouverture
  17. Convict
  18. I'm American
  19. One Foot In Hell
  20. Hostage
  21. The Hands
  22. Speed Of Light
  23. Signs Say Go
  24. Re-Arrange You
  25. The Chase
  26. Murderer?
  27. Circles
  28. If I Could Change It All
  29. An Intentional Confrontation
  30. A Junkie's Blues
  31. Fear City Slide
  32. All The Promises
  33. Walk In The Shadows (Encore)
  34. Jet City Woman (Encore)

אי שם לקראת סוף שנות השמונים, כשלהקות הגלאם החלו להימאס על הקהל, והגראנג' החל להשמיע קולות צמיחה, נולד לאוויר העולם אלבום המופת Operation Mindcrime של Queensrÿche. האלבום זכה להצלחה כלכלית מדהימה, הפך את Queensrÿche לאחת הלהקות המצליחות של השנה, וסלל את הדרך להצלחה המטורפת של Empire, אלבומה הבא.

מה שיוצא דופן בכל העניין, הוא התדמית של Queensrÿche – חבריה תמיד נראו כמו להקת גלאם, עם האיפור המוגזם, השיער הנפוח, בגדי העור, והפוזה המגוחכת, אבל כשהגיע OMC הקהל קיבל משהו אחר לגמרי – להקה שנראית כמו להקת שיער טיפוסית, אבל היא בעצם אחת הלהקות האינטליגנטיות שעולם המטאל ידע מזה המון זמן. ההצלחה המטאורית של OMC סללה את הדרך להרכבים כמו Dream Theater לפרוץ קדימה, מכיוון ש-Queensrÿche הייתה שלב קדימה באבולוציה של המטאל – פרוגרסיב מטאל.

בתוך מעטפת של להקת שיער, בתוך ז'אנר של מטאל מלודי שמושפע מאד מ-Iron Maiden והגלאם מטאל האמריקאי (סטייל Motly Crue), להקת Queensrÿche הקליטה אופרת רוק מחשמלת, מבוצעת בשלמות, בתחכום ובכבדות לא אופיינית. לא סתם נבחר OMC לאחד ממאה האלבומים המשפיעים ביותר ברוק, אי פעם, ע"י כמה וכמה משאלים גדולים.

ותכל'ס, כמה הרכבי מטאל יכולים לקחת על עצמם תואר שכזה – אחראים על שינוי בחשיבה של המוזיקה המודרנית? אחראים על לידת ז'אנר? כמה אלבומים כבר קיימים במטאל שהשפיעו בצורה כל כך גדולה על הסביבה שלו? אני מניח שחוץ מ-Metallica, Iron Maiden, Megadeth ואולי עוד כמה הרכבים בודדים, אין המון שמות שאפשר לשים עליהם את האצבע ככאלה.

אבל משהו מוזר קרה ל-Queensrÿche בהמשך הדרך – אחרי Empire המצליח, הגיע רצף אלבומים שלא הצליחו כל כך, למרות שהם היו לא רעים במהותם. Queensrÿche פשוט חיפשו כיוונים מוזיקליים חדשים, והקהל רצה לשמוע עוד חומר סטייל Empire – מוזיקה שתציג מטאל מזוקק ומהודק, כשמעל כולם בולט ג'ף טייט, אחד הסולנים הטובים בעולם המטאל, אחד שעומד בגאון לצידו של ברוס דיקנסון.

והנה, לפני קצת יותר משנה, יצא אלבום ההמשך Operation Mindcrime 2. אין ספק שהוא לא משתווה לאלבום הראשון, אבל המון דברים שלא שמענו מ-Queensrÿche במשך המון זמן חזרו לקדמת הבמה – קודם כל, ג'ף טייט חזר לעצמו, והרביץ ביצועים ווקאליים יוצאי דופן, כאלה שמזכירים למה הוא אחד מהסולנים הגדולים בעולם. הלחנים חזרו להיות מורכבים ומתוחכמים הרבה יותר מהצפוי, ובגדול – Queensrÿche חזרו לעצמם. אמנם, הגיטריסט המקורי שלהם (כריס דלגאדו) כבר לא איתם, אבל הם עדיין מראים לעולם מאיפה התחיל הפרוג מטאל, והמכירות היו בהתאם.

כעת, קצת לפני שהם מפגיזים באלבום קאוורים מסקרן, Queensrÿche מנחיתים עלינו אלבום הופעה מסקרן במיוחד, ולא טיפוסי בנוף אלבומי ההופעה. Mindcrime At The Moore הוא אלבום כפול, כשבדיסק הראשון מבוצע החלק הראשון של Operation Mindcrime בשלמותו, ובדיסק השני מבוצע החלק השני, בתוספת הדרן של שניים מהלהיטים הגדולים של הלהקה (כשאחד מהם, "Jet City Woman", הוא ההמנון הטיפשי הכי מגניב שאפשר לשיר כיום).

השאלה המתבקשת היא, למי מיועד האלבום? מעריצים עיוורים ירכשו אותו כי מדובר בממתק מעולה – ביצועים חיים ואיכותיים לשני אלבומי מופת. אבל ילד חביב שלא מכיר את הלהקה, האם הוא צריך לשמוע את האלבום הזה, או לחזור למקורות האמיתיים, ולשמוע את האלבומים המקוריים? התשובה בעייתית.

למעריצים השרופים אכן מדובר בממתק, והוא מומלץ לכל חובב Queensrÿche באשר הוא – ג'ף טייט נשמע מדהים, צמד הגיטריסטים (מייקל ווילטון הוותיק ומייק סטון החדש) נשמעים מעולים ביחד, וסקוט רוקנפלד המתופף מנגן כאילו היה בן עשרים וחמש. החלק הראשון, שכולל ביצוע מדויק ומושלם ל-Operation Mindcrime, מרגש וסוחף. החלק השני, כמו אלבום ההמשך, פחות טוב, אבל עדיין נשמע מעולה. לזכות הלהקה ייאמר, שהם לקחו את הפרויקט ברצינות, ודאגו להביא את רוני ג'יימס דיו, שהתארח באלבום, גם להופעה. השיר איתו לעניות דעתי הוא הטוב ביותר בחלק השני של אלבום ההופעה (למרות שבאלבום האולפן הוא לא בין הטובים). ההדרנים, כאמור, מעולים.

הסאונד באלבום ההופעה ממשיך את הקו המוזר של סאגת הסאונד אצל Queensrÿche – כחלק מההתנסויות שלהם בז'אנרים מוזיקליים שונים, הם גם החליפו סאונד בין אלבום לאלבום. למרות ההצרה שלהם ש-Operation Mindcrime 2 הוקלט באותו ציוד כמו החלק הראשון, הסאונד באלבום ההמשך היה שונה – הרבה יותר אקוסטי ו-"חי". כך גם באלבום ההופעה – כאילו הם מבקשים לשים את המאזין איתם על הבמה, ולא מולם. התופים נשמעים ממש לייב, כאילו אנחנו עומדים ליד ג'ף טייט, והמיקס ממש מבקש לשים את המאזין במרכז הבמה. זה אמנם מעניין, ובהחלט לא צפוי, אבל אני עדיין מתלבט אם אני אוהב את זה.

למישהו שאינו מעריץ מושבע של הלהקה האלבום מומלץ, אבל לא בחום רב – אין ספק שאתם תקבלו את ג'ף טייט במלוא הדרו, ותבינו מהר מאד למה מדובר בלהקה כל כך מוערכת, אבל השילוב של הסאונד המוזר והעובדה שמדובר בשני אלבומי קונספט שמתנגנים לייב הופכים את האלבום הזה למוצר שקצת קשה לעכל. את המאזינים הטריים ללהקה הייתי שולח קודם כל לאלבום האוסף החדש של Queensrÿche, ואז ל-Operation Mindcrime הראשון, משם ל-Empire ואז ל-Promised Land המעולה, שמתחיל את סאגת החיפוש העצמי של הלהקה. אחרי שתספגו את רצף אלבומי המופת הללו, תקפצו לבקר באלבום הלייב הכפול הזה, שבשביל מעריצי הלהקה, הוא מתנת חג מושלמת. כן,כן. תיכף חנוכה.