Queensrÿche – Operation: Mindcrime II
- Freiheit Ouverture
- Convict
- I'm American
- One Foot in Hell
- Hostage
- Hands
- Speed of Light
- Signs Say Go
- Re-Arrange You
- Chase
- Murderer?
- Circles
- If I Could Change It All
- An Intentional Confrontation
- Junkie's Blues
"For a price I'll do about anything, except pull the trigger – For that I need a pretty good cause … And then I heard of Dr. X, the man with the cure, Just watch the television, Yea, You'll see that something's going on."
אלו היו שתי השורות שהתחילו את מה שהוא בעיני אלבום הקונספט המטאלי האולטימטיבי, ה-"The Wall" של עולם המטאל – Operation Mindcrime של להקת Queensrÿche משנת 1988, אלבום שרבים רואים בו אחד מאלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים, וזה שהיה בין האחראים להולדת הפרוג מטאל כפי שאנו מכירים אותו היום. את האלבום קנו לי בטעות אי שם בשנת 1989, אבל כבר בהאזנה הראשונה לקלטת (היו זמנים…) ברור היה לי שמדובר פה במשהו יחיד במינו.
Queensrÿche, שהחלו דרכם עוד בתחילת שנות השמונים, נראו לרבים המביטים מהצד כמו עוד להקת Hair Metal, עם הלבוש המגונדר והתספורות הגבוהות, אבל החל מהאלבום הראשון המלא שלהם – The Warning, ניכר כי בלהקה יש משהו מעבר לזה. מעבר לעובדה שהם היו מצוידים בסולן אדיר, שהשתווה ביכולתו לזו של סולנים כמו ברוס דיקינסון מ-Iron Maiden ורוב הלפורד מ-Judas Priest, הם פשוט עשו מוזיקה חכמה יותר ממרבית הלהקות שפעלו באותה תקופה. האלבום Rage For Order, שיצא ב-1986 היה סימן לבאות, אבל שום דבר לא הכין את העולם ל-Operation Mindcrime שיצא ב-1988 – היה זה אלבום שהגדיר מחדש את הז'אנר. עכשיו, 18 שנה אחרי – החלק השני מגיע, האם הוא משתווה לראשון?
התשובה היא "לא" מהדהד, כפי ש-Iron Maiden לא יכולים ליצור עוד 7th Son Of A 7th Son, ול-Judas Priest לא יהיה עוד Painkiller, ככה גם Queensrÿche לעולם לא יוכלו לעשות אלבום שמגיע לרמתה של אותה יצירת מופת מיתולוגית, אבל, וזה חתיכת אבל, הם עשו פה את האלבום הכי טוב שלהם מזה הרבה מאד זמן, אלבום טוב מאד עם כמה רגעים גדולים של ממש, וככזה הוא ראוי להאזנה רצינית. מבחינת הסיפור האלבום ממשיך בדיוק איפה ש-Operation הראשון הפסיק, רוצח שכיר בשם ניקי שנשכר ע"י ארגון השואף להפיל את הממשל יוצא מבית המשוגעים שבו הוא אושפז לפני 18 שנה, בסופו של האלבום הראשון, משימתו הפעם – לנקום בארגון ששכר אותו ובד"ר X, הדמות האניגמאטית שמנהיגה אותו.
האלבום בעצם בנוי בצורה הרבה יותר קרובה לאופרת רוק מהאלבום המקורי, במקורי היו שזורים שירים שעומדים בזכות עצמם כשביניהם קטעי חיבור ומעבר, באלבום הזה יש מספר שירים בודדים שעומדים בזכות עצמם, הרבה יותר קטעי חיבור ושירים שמתפקדים כמחברים בעלילת האלבום. לאחר שני קטעי מעבר קצרים האלבום פותח בשיר אגרסיבי, קצר וקליט, "I'm American" מספר את זווית מבטו של אותו ניקי תוך כדי שהוא מעביר ביקורת על דרך החיים האמריקאית כיום, קליט, מלודי, באמצע ליד מלודי שנשמע כמו משהו של Iron Maiden, ג'ף טייט, סולן הלהקה, נשמע בדיוק כמו שהוא נשמע 18 שנה לפני כן – וזה יתרון.
הלהקה סיפרה כי הקליטה את האלבום עם אותו ציוד שאיתו הקליטה את האלבום הראשון, יש אכן דמיון בלתי מבוטל בסאונד, אבל הוא רחוק מלהיות זהה, מה שבעיקר שונה הוא צליל התופים, קצת יותר אקוסטי ומופק מזה של האלבום המקורי, אני אישית העדפתי את זה הישן יותר. כמה שירים לאחר מכן ונראה כי הלהקה איבדה את המומנטום, שירים ארבע וחמש נשמעים כמו חזרה לתקופת הגרנג' שממנה נבהלו המעריצים המקוריים של הלהקה, והפחד שכל המאמץ היה לשווא מתחיל לנקר, ואז מגיע השיר "The Hands" ומציל את המצב. מתחיל ומפתח ליין גיטרות – שלקוח מהשיר האחרון ב-Operation הראשון, "Eyes Of A Stranger" – ומשם הוא הופך לשיר שהיה יכול להיכנס באלבום המקורי ואיש לא היה מרגיש בהבדל, זאת החזרה למקורות שלה קיווינו.
המומנטום נשבר עם "Speed Of Light" אחד השירים החלשים באלבום, מעין גרנג' פרוגרסיבי מוזר שנשמע "מאושר" מידי מכדי להשתייך לאלבום, מייד לאחר מזה האלבום חוזר כמו שצריך. "Signs Say No" הוא אחד השירים הכבדים באלבום, שירה מצוינת של טייט, שוב – תקווה. "Re-Arrange You" הוא שיר שבנוי כמעט כולו על עיבוד תזמורתי, זה שונה, אבל זה עובד, הלהקה תמיד נשארה אחת המובילות בז'אנר המטאל הפרוגרסיבי, לא בגלל נגינה ווירטואוזית בסגנון Dream Theater, אלא בגלל תחכום מוזיקלי בסגנון Fates Warning.
השיר "The Chase" הוא שיתוף הפעולה המדובר עם רוני ג'ימס דיו האגדי, שיר שבנוי כמו אופרת רוק, משחקי תפקידים מורכבים ושילוב של קולות שני הסולנים, זה שיר טוב, אבל לדעתי יותר מזכיר מידי אופרת רוק אמריקאית ופחות שיר מטאל, וכאן טמונה אחת החולשות של האלבום – בשעה ש-Operation המקורי היה חיבור חכם של הרבה שירים מעולים, האלבום הזה מכיל יותר מידי שירים שלא היו עומדים טוב בקונטקסט אחר, נפרד מזה של האלבום. "Murderer" הוא שיר שבא מנקודת המבט הפנימית של הרוצח, ניקי, שיר מורכב שמלא בקולות במספר ערוצים, שינויי מקצבים, זה שונה מאד ממה שלהקה עושה ברוב האלבום אבל אין עוררין כי זה דוגמא טובה לגאוניות של הלהקה, בשיר כזה ברורה ההשפעה של הלהקה על עולם הפרוג-מטאל, הם אלו שהמציאו אותו מחדש.
"If I Could Change It All" ו-"An Intentional Confrontation" שמשיך אותו הם מעיין קריצה ל-"Suite Sister Mary" מהאלבום הראשון – הוא השיר שבו חוזרת הזמרת פמלה מור, ששרה באלבום המקורי, וגם המקהלה הכנסייתית שהייתה חלק חשוב מהשיר. שוב, כמה הבדלים, השיר "Suite Sister Mary" היה שיר בן 11 דקות, מורכב ומתוחכם, שיר מלא אווירה ששילב אפקטים של גשם עם המקהלה הכנסייתית, קולה של מור השתלב בו כמקשה אחת, השיר כאן הוא פשוט עוד חלק מהאלבום, השירה של מור קצת מוגזמת בכמות וגם במיקום שלה יחסית לטייט. "A Junkie's Blues" הוא אחד מאותם שירים שנועדו לסינגל, שואל בכבדות מהאלבום המקורי, מלודיות מורכבות, טייט נותן הופעה דרמטית חזקה, שיר כזה הוא אחד הדברים שכן הופכים את האלבום למשהו שחייבים לשמוע. גם השיר שאחריו – "Fear City Slide" הוא סינגל חזק, הוא משתמש בליין גיטרות מהאלבום המקורי, עוד קריצה למעריצים הוותיקים, והוא מכיל את השילוב הנכון של מלודיה ותחכום שהפך את הלהקה למה שהיא.
האלבום מסתיים ב-"All The Promises" המוזר, שיר שנשמע כאילו נלקח מאלבום מוקדם של דויד בואי בשנות השבעים, אווירה אקוסטית יוצאת דופן, ושוב שירה קצת מיותרת של פמלה מור. לסיכום, זה לא יצירת המופת שהיה האלבום המקורי, אבל זה כן המשך הגיוני לאלבום ההוא שמעריץ של הלהקה ושל האלבום המקורי לא יכול להרשות לעצמו להפסיד, זה אלבום פחות כבד מהאלבום הראשון ולכן הוא לא יתאים למטאליסטים צעירים שמחפשים אגרסיות בלבד, אבל הוא כן מעניין ובעל ביצים מספיק כדי למצוא חן בעיני אוהבי הבי מטאל מסורתי ואוהבי פרוג מטאל שלא מבוסס רק על אוננות מוזיקלית. השירה של טייט לבדה שווה את מחיר האלבום, נגינת הגיטרה והלידים המצוינים שווים גם, האווירה החזקה של מטאל שנות שמונים גם עושה עבודה ראויה, ולמרות שיש באלבום לא מעט חולשות, הוא עדיין אחד החזקים שיצאו בתחום בשנים האחרונות – וככזה דורש האזנה.