Queensrÿche – Take Cover

Queensrÿche, להקת הפרוגרסיב מטאל הותיקה, ביצעה בשנים האחרונות קאמבק מפתיע. לאחר הכישלון המהדהד של אלבומם Tribe, היה נדמה לעולם כי הלהקה הנפלאה הזו סיימה את דרכה. רמז עבה לכך היה חזרתו לפעילות של הגיטריסט המקורי שלה (Chris DeGramo) לצורך כתיבת חלק מהשירים, ועזיבתו במהלך הקלטות האלבום.

אבל Queensrÿche הפתיעו את העולם וחזרו בגדול עם ההמשך של Operation Mindcrime, יצירת המופת שלהם משנות השמונים. נכון, אלבום ההמשך היה פחות טוב, אבל לפתע חזרה הלהקה שהמציאה את הז'אנר למרכז העניינים. לפני כמה חודשים קיבלנו אלבום הופעה טוב מאד, שאיחד את שני אלבומי הקונספט (Operation Mindcrime 1+2). והנה, נוחת על המדפים אלבום מפתיע. אפילו מפתיע מאד. כששמעתי ש-Queensrÿche מקליטים אלבום קאברים, הצטמררתי לפתע, מכמה סיבות.

Queensrÿche לא ידועים בתור להקה שמרבה בקאברים. יש המון הרכבי מטאל שקאברים הם חלק בלתי נפרד מרפרטואר ההופעות שלהם, אבל Queensrÿche לא נמנים על הקבוצה הזו, שכן מדובר בלהקה חסרת הומור לחלוטין. זו לאו דווקא תכונה רעה, בעיקר כשמדובר בלהקה כל כך איכותית, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהלהקה מעולם לא שחררה ולו תו אחד הומוריסטי, או הראתה איזשהו ניצוץ של מודעות עצמית משעשעת. Queensrÿche היא אחת מהלהקות האלה שמתייחסת למוזיקה שלה ברצינות תהומית, ולרגע אחד לא נשמעת פאתטית. לכן, אלבום קאברים נשמע מרתיע במקצת – האם הם יבחרו שירים טובים, ואם כן, כיצד הם ישמעו?

אם היינו משחקים עכשיו משחק אסוציאציות, צירוף המילים "אלבום קאברים" היה גורם לי לתנועת מעיים קיצונית, שכן הייתי נזכר בניסיון המגוחך של Metallica להחיות את תהילת צעירותם עם האלבום הכפול Garage Days Inc., שהיה מצד אחד נפלא (עם הביצועים הישנים) ומצד שני כל כך נואש, עד שהוא באמת ובתמים גרם לי לצחוק בקול רם. ואני, כמו כל מטאליסט ברמה כזו או אחרת, מאד אוהב את Metallica, אבל יש גבול לכל בדיחה.

בתור מעריץ מושבע של Guns N' Roses (כן, עדיין יש כמה כמונו), אלבום קאברים מזכיר לי את תחילת הסוף. כל אוהד GNR זוכר את הרגע בו שמענו את The Spaghetti Incident, אלבום לא רע אבל גם לא טוב, וזוכר את רגע ההבנה שהלהקה שכל כך אהבנו נגוזה מהעולם.

בנוסף לכל הסיבות לעיל, יש משהו מאד חשוב שצריך לזכור, כששומעים קאברים: יש חוק בלתי כתוב בנוגע לגרסאות כיסוי, חוק שרוב הדבילים שמשתתפים ב"כוכב נולד" (וגם חלק ניכר מהרכבי המטאל שמבצעים קאברים, ובעצם, כמעט כל אהבל שחושב שהוא עושה מחווה לאמן שהוא אוהב) לא יודעים. החוק הזה פשוט, והוא בעצם מתייחס למוזיקה שאתה יוצר, ולא רק לקאבר שאתה מבצע: מצא את הקול שלך, תדע מי אתה, אמץ לעצמך זהות מוזיקלית, וכשאתה מבצע קאבר, הופך אותו לשלך.

כלומר – אל תבצע את השיר בדיוק כמו שהוא בוצע במקור, ואל תבצע אותו בגרסא אקוסטית מלודרמטית, כי זה בהחלט לא מתאים לכל שיר ושיר. כשאתה בא לבצע קאבר, אתה צריך להבין קודם כל למה התכוון המשורר הראשון, ואז לטעון את השיר במשמעות חדשה, דרך הביצוע שלך, שהוא תעודת עניות לאופי המוזיקלי שלך. לצורך ההדגמה, אותו אלבום מצער של GNR היה דוגמא מעולה ל"עשה ואל תעשה" – השיר הראשון באלבום (גרסת הכיסוי המזעזעת לשיר של "The Everlly Bros") היה דוגמא למה לא לעשות. הביצוע המצמרר ל-"Aint It Fun" הוא דוגמא מצוינת לאיך לבצע קאבר.

חמוש באידיאולוגיה עצבנית בנוגע לקאברים, עמוס בזיכרונות עבר מעיקים ומלא חרדה (עם ידיים מזיעות והכל…), הכנסתי את האלבום Take Cover למערכת, ונדרכתי. "Welcome To The Machine" הוא אחד השירים הכי טובים של Pink Floyd, מאז ומעולם, ואני לא מוכן להתווכח על זה, כי זו עובדה חקוקה בסלע. הביצוע של Queensrÿche לא מדגדג את קרסולי המקור, אבל הוא ביצוע לא פחות ממדהים. מלא עוצמה, מלא רגש, כמעט מושלם. Queensrÿche הפכו את השיר הזה להמנון מטאל מנצח.

הבחירה השנייה מפתיעה, ומלמדת ש-Queensrÿche גילו שיש כזו חיה – הומור. אולי בגלל צירופו של הגיטריסט Mike Stone (שגם כתב את דברי ההסבר לביצוע הזה) הוחלט לבצע קאבר לשיר מתוך המחזמר Jesus Christ Superstar. בהחלט בחירה מפתיעה, והביצוע לא רע בכלל – נשמע כמו שיר רוק מגניב, שקיבל כמה טוויסטים כבדים במיוחד. בהחלט לא נשמע כמו שיר מתוך מחזה זמר מלוקק.

השיר השלישי, ביצוע חביב לאחד השירים המושלמים ביקום, "Almost Cut My Hair" של Crosby Stills Nash & Young, הביא אותי למסקנה הבאה – Queensrÿche הפנימו את החוק הבלתי כתוב של קאברים. עד עכשיו (ולמעשה, עד סופו) האלבום נשמע כמו אלבום… ובכן, של Queensrÿche. כל ביצוע באלבום מקבל את האופי המיוחד של הלהקה, החל מהביצועים של Geoff Tate (כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, מדובר באחד הסולנים הטובים בעולם המטאל, מאז ומעולם), דרך הליווי המוזיקלי המהודק של הלהקה.

בין אם מדובר בביצוע הסתמי ל-"Neon Llights" של Black Sabbath או בגרסא מפתיעה ומקורית ל-"For What Its Worth" של Buffalo Springfield, הלהקה גורמת לכל שיר להישמע כאילו חבריה כתבו אותו, וזה בגלל שיש להם סאונד מזוהה משלהם. הבעיה היא שיש שירים שגם הם לא יכולים לבצע, כי יש שירים שרק ההרכבים המקוריים יכלו לבצע בשלמות, מסיבה זו או אחרת.

כזה הוא "Innuendo" של Queen – יש רק סולן אחד בעולם שיכול לשיר את השיר הזה כמו שצריך, הוא נפטר ב-1992, קוראים לו Fredie Mercuree ורק הוא יכול להגיע לגבהים הנדרשים בשיר הזה, ולגוון המיוחד שנדרש לשיר. ג'ף טייט, עם הקול הנפלא שלו, לא מצליח למלא את הנעליים הענקיות של פרדי, למרות ששאר הלהקה מבצעת את השיר בשלמות. זה גם אחד השירים היחידים שלא נשמע ממש שונה מהביצוע המקורי, מכיוון שהביצוע המקורי הוא פשוט שיר מושלם.

דוגמא נוספת היא הביצוע הסתמי ל-"Synchronicity 2", במקור של The Police. בהיותו אחד השירים הכי אגרסיביים ש-Sting כתב אי פעם, ובהיותו יצירת מופת בפני עצמו, קשה להבין מדוע בחרו Queensrÿche לבצע דווקא אותו. ההסבר בחוברת המידע מלמד כי המתופף של Queensrÿche תמיד רצה לנגן של אחד המתופפים הגדולים בעולם הרוק, Stuart Copeland.

אם כך, מדוע לבחור בשיר בו קופלנד ניגן את המקצב הכי פשוט שלו? הביצוע של Queensrÿche פשוט אנמי, ולא מציע שום דבר חדש, פרט לעובדה שהוא נשמע כמו שיר שלהם. שוב, מדובר בתכונה נפלאה, אבל כשאתה בוחר שיר שהוא באמת ובתמים מושלם, כדאי לך להפתיע עם הביצוע שלו. במקרה הזה, אין שום חדש.

אך אין בכמה ביצועים סתמיים בכדי להרוס את החוויה. בשורה התחתונה מדובר בדיסק שמעריץ Queensrÿche חייב לעצמו, ולמעשה כל מוזיקאי חייב להחזיק, מכיוון שהאלבום הזה מדגים את החוק הבלתי כתוב של הקאבר – Make it your own. תעודת עניות לכך היא ביצועים נפלאים של "Red Rain" (במקור של Peter Gabriel) או הביצוע האופראי ל-"Odissea", שמושר באיטלקית, מה שדי משעשע, לנוכח העובדה שג'ף טייט לא מבין מילה בשפה. מי שיודע מה הכתובת של סעדו, ג'קו או מויאל, שיעשה לכולנו טובה וישלח להם את Take Cover בדואר. אני פשוט ממש אוהב את צביקה הדר, ורוצה להביא לו עותק באופן אישי…