Queensryche – The Verdict

הקטע עם Queensryche היא שלהבדיל מ-Priest או Maiden, היא לא יכולה אפילו לקוות לחזור לימי תפארתה של סוף האייטיז תחילת הנייטיז. הם אמנם נחשבים אחת מהלהקות הסולידיות ביותר אי פעם, אבל שנות ה-90 עשו להם כל כך רע שרוב המעריצים פשוט ברחו. כאשר Geoff Tate, סולן הלהקה האגדי, הגיע עם שאר חברי ההרכב הנותרים לסכסוך משפטי שגורם למריבה בין UDO לבין שאר חברי Accept להראות כמו מנגל של חבר'ה ביום העצמאות, עזב את ההרכב באופן סופי, רבים הספידו את הלהקה לחלוטין.

טוב, האמת, זה לא נכון, רבים הספידו את הלהקה אי שם בשנת 2000, כאשר Q2K יצא לאוויר העולם וגרם לכולם לוותר על העניין באופן סופי. באותה התקופה ברוס דיקינסון חזר למיידן, למי היה אכפת אם טייט והחבורה שלו מסוגלים להתאפס על עצמם או לא? לקח ל-Queensryche יותר מעשור להבין כנראה שהבעיה היא טייט, ולא הם. ב-2012 נפרדו דרכיהם באופן רשמי אחרי הניסיון הנואש לשחזר את יצירת המופת Operation Mindcrime מ-1988 באלבום המשך. שזה בעיקר אומר שללהקה אין הרבה מה להגיד, עם או בלי הופעת האורח האחרונה של Dio עלי אדמות.

מריצים קצת קדימה ומגלים שמאז שטייט עזב / הועזב מהלהקה, הצטרף אליהם לא אחר מ-Todd La Torre, סולנה האגדי של Crimson Glory, ואחד מזמרי המטאל הטובים ביותר בצד ההוא של האוקיאנוס האטלנטי. יחסית למישהו שגם נותן בראש מהאייטיז, La Torre גורם לטייט עוד מהרגעים שהוא רק נכנס לנעליו להראות כמו מישהו שאבד עליו הקלח, שחלף זמנו. גם בימינו אנו לה-טורה עושה את השירים של טייט יותר טוב מטייט. כי הוא פשוט סולן מדהים. אבל זה לא אומר בהכרח שהמוסיקה של Queensryche מדהימה בהתאמה.

אז זהו, שהבעיה באמת הייתה טייט, כנראה. מאז שהוא לא בלהקה, ההרכב הוציא שלושה אלבומים, ועל החדש שלהם נדבר עוד מעט, שפשוט גורמים לנו לשאול "כוסעמק, איפה הייתם 20 שנה יא חבורה של טמבלים, אם אתם מסוגלים לכתוב אלבומים כאלה ככה בכזו קלות?"
אלבום הנושא של Queensryche יצא ב-2013 והיה פצצה של דבר, ולפני שבאמת הספקנו להתרגל לעובדה שלה-טורה אוכל בלי מלח את מה שטייט עשה מאז Empire בעצם (לא כולל אבל, כי כבודו במקומו עדיין מונח), יצא ב-2015 האלבום Condition Human שהיה אפילו טוב מקודמו. ההפקה הייתה קריספית – ולמרות האלמנטים המתחכמים – הלהקה לא נשמעה כאילו היא הולכת לאיבוד – אלא שידרה על גל אחד של מוסיקת הבי מטאל קלאסית עם סאונד מספיק בשרי מצד אחד ומספיק נוסטלגי מצד שני. זה ממש הרגיש שהם מצאו את עצמם.

גם כאן, באלבום השלישי בתקופה הפוסט-טייטית שלהם, Queensrchye נשמעים כאילו הם בשיאם. האלבום החדש, The Verdict, הוא יצירה מוצלחת ובועטת, שנותנת הוכחה שאפשר לעשות אלבום הבי מטאל מעולה גם ממרומי לא משנה באיזה גיל הם. צריך לזכור שחלק ניכר מחברי ההרכב היו פה לפני Metallica ו-Helloween, ועדיין הם עושים את המוסיקה הזו בכל כך הרבה כיף ובאופן כל כך משכנע שחייבים לא רק לתת להם קרדיט על זה, אלא להוריד בפניהם את הכובע.

האלבום מתחיל עם שיר שלפחות לנו, בני המזרח-התיכון, הוא רלוונטי אחושרמוטה, עם Blood Of The Levant – אשר מפציץ ביצירה על גבול ה-Power Metal המעולה ש-Queensryche הספיקה להתברג עליו בשנים האחרונות. עם טקסט נשכני על האביב הערבי, עם אמירות של תקווה ויאוש לצד ביקורת הולמת על כל ההתנהלות שיכולה להיות פה יותר טובה אם מישהו ירים את הכפפה המחורבנת הזו ויעשה פה עולם יותר טוב – הסתכלות נאיבית אמריקאית שהולכת לא סתם יד ביד עם המוסיקה המסורתית של Queensrcyhe אלא משלימה אותה למשהו המנוני, שגם אם אתה גר באמצעו של אזור המלחמה המזופת הזה אתה לא יכול שלא להכנע להמנוניות שנשזרה פה.

Man The Machine, הסינגל הראשון מהאלבום, ממשיך את הדרך עם רוקנרול כועס ונוהם כמו פעם, ריפים פשוטים אבל עם מאסה ותחושה כללית של תחילת שנות ה-90 טרום ימי הגראנג'. Light Years ממשיך את אותו הכיוון, שוב, ריף מרכזי שמושך אותך באף לכיוון שיר מצוין. לה-טורה פה בשיא הכוח – לא רק על עמדת השירה אלא גם זה אשר הקליט את התופים לאלבום (!) ועבודת הגיטרות של Michael Wilton פשוט מדהימה גם 35 שנה אל תוך הביזניס. Parker Lundgren, שאני עדיין זוכר בתור הרכש החדש (כי הוא הצטרף אל ההרכב בתקופת ההקפאה שלהם אחרי שטייט הביא אותו מהרכב הסולו שלו) פשוט התברג פה בצורה מושלמת, והוא מלחין ומבצע שירים של Queensryche כאילו הוא נולד לתוך הלהקה הזו.

Dark Reverie הוא הבלדה הראשונה של האלבום והוא אמנם לא Eyes Of A Stranger אבל הוא בהחלט נכתב ברוח התקופה ולה-טורה בעל קיבולת מקפיאת דם ליללות גבוהות ומרתקות. Bent הוא גם שיר שמרגיש כמו Queensryche קלאסית, וחובבי Rage For Order יכולים למצוא פה איזו קריצה לפעם, בתקופה ש-Progressive Metal לא היה משמעו אלפמאות תווים בדקה.

אין ספק ש-Queensryche הוכיחו שהטרנזקציה שלהם להפוך ללהקה בלי הסולן האגדי שלה עושה לה רק טוב. היא לא מיידן בתקופת בלייז ביילי, שבבירור לא יודע לשיר, או פריסט בתקופת ריפר שפשוט נגרר איתם לאלבומים ניסיוניים על חשבונו המקצועי וחבל – אלא להקה שבאמת תופסת את השור בקרניים וממשיכה לתת עבודה. אין להם את המיליונים של האחיות הגדולות שלה לדור ההוא, היא חייבת להמשיך לעשות מוסיקה מעולה ולהמציא את עצמה מחדש כל אלבום – ו-The Verdict עושה זאת נהדר.