1. Moot-Lie
  2. Faithland
  3. Creation
  4. The Experiment
  5. Denied Recollection
  6. Chains Of Sadness
  7. Using The Light Forever
  8. Daily Execution / Paradox Defeat

אני ממש לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שסיקרתי להקת פאוור מטאל חדשה לגמרי. נראה שבז'אנר הזה אין הרבה חידושים בזמן האחרון ובכלל, הרבה מאותן להקות שפעם עוד היו חדשות ומיוחדות מוציאות אלבומי המשך בינוניים ולא יותר שפשוט לא נותנים את החשק לדבר עליהם בכלל. לעומת זאת, עם Raintime האיטלקים אנחנו מקבלים משהו קצת שונה, ראשית, זהו אלבום הבכורה של ההרכב ככה שלהימאס ממנו זה עדיין לא אופציה, דבר שני, הלהקה לא עושה סתם פאוור מטאל, אלא מצליחה להכניס במוזיקה שהיא עושה כמה מרכיבים ממגוון סגנונות, החל בהבי מטאל ועד לקצת בלאק ואפילו כמה ריפים של ת'ראש.

אני יודע שיש לא מעט להקות שמשלבות סגנונות על ימין ועל שמאל, אבל להבדיל ממרביתן, אצל Raintime הכל נשמע זורם וזה כבר מה שניתן לשמוע מהשיר הראשון "Moot-Lie". מה שמתחיל בריפ הבי מטאל מרביץ, ממשיך משם ומשתלב במשחקי קלידים סטייל Sonata Arctica או Children Of Bodom. אל המנגינה מצטרף הסולן בקול קלין עדין ותורם כמה שורות שירה עד שלפתע הוא נכנס בגראוולים ת'ראשיים שנשמעים לא רע בכלל. משם אנחנו ממשיכים לשיר הפאוור הקיצבי, "Faithland", שבו הלהקה מציגה עוד גיוון בצלילי הקלידים כמו לכל אורך האלבום כשחוץ מהלהקות שכבר הזכרתי, אני מצליח לחשוב על Twilightning, Dionysus ועוד… הקלידן בהחלט יודע את עבודתו.

הלהקה ממשיכה לגוון בריפים מדי פעם, ממש כמו Tuner היא מעבירה בין פאוור, הבי מסורתי ות'ראש מטאל, אבל למרות זאת הכל נמצא תחת אותה אווירה פאווריסטית שהקלידים לא מפסיקים להזכיר לנו. השיר הרביעי, "The Experiment", לא מצליח לחדש כמו רוב השירים באלבום, אבל שוב, עבודת הקלידים והריפים, למרות ששמענו אותם אצל לא מעט להקות, מצליחים ליצור פה משהו אחיד שיושב טוב בראש. השיר החמישי לעומת זאת נותן לנו כמה צלילים מיוחדים ומקצב שיהיה כיף להאזין לו בנסיעות. הסולן ממשיך לגוון בקולו והפעם נותן לנו קצת גראוולים שיותר קרובים לבלאק מטאל, עם זאת, שירת הקלין שלו מזכירה לעיתים את סגנון השירה של In Flames… אל תשאלו אותי איך ולמה, זה פשוט נשמע דומה. ואם כבר הזכרנו את In Flames או Children of Bodom, בבלדה "Chains Of Sadness" ניתן לשמוע מעט השפעות ניו-מטאל מתבכיינות, למרות שהמוזיקה עצמה היא פאוור לכל דבר… אני מניח שזה בגלל הסאוונד.

הגענו לשיר השביעי, "Using The Light", שאת מקצב השירה שלו אהבתי במיוחד. גם כאן יש עבודת קלידים לא רעה ושילובי תיפוף גרוביים למדי למרות שלעיתים זה נשמע כאילו זו מכונת תופים כמו במקרה של השיר האחרון, "Daily Execution / Paradox Defeat". כאן ניתן לשמוע את מרבית השילובים השונים שהיו לנו לאורך האלבום לצד כמה קטעי סולו נחמדים מאד, וזה מביא אותי לבעיה העיקרת, Tales from Sadness הוא אלבום נחמד ולא יותר. למרות שהלהקה עושה בו עבודת מצוינת ומשלבת כל מיני סגנונות למשהו שנשמע אחיד, האלבום קצר מדי, אי אפשר למצוא בו משהו שלא שמענו כבר אצל להקה אחרת ולפי דעתי, עדיף כבר לשמוע סגנון אחד שלם מאשר חלקים ממנו. בכל אופן, אם יוצא לכם להיתקל בלהקה אל תהססו לנסות אותה, אולי תאהבו, אולי לא.