Razor Ball – Razor Ball

14/06/07
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Sure Wont Hurt You
  2. Whats The Big Secret
  3. Dirt Ta Dust
  4. Danger
  5. What Do U Want From U
  6. Temptation
  7. Where Your Lucky
  8. All Waiting For U
  9. Too Busy Living
  10. Decadence
  11. Turn On The Moon
  12. End Of The Line

Razor Ball מגיעים מלוס אנגל'ס שבקליפורניה והם משלבים הארד רוק אנרגטי ועצבני לכיוון Guns N' Roses עם Fאנק שמושפע בעיקר מלהקות סבנטיז כמו Funkadelic ,Sly & The Family ואפילו קצת הנדריקס. חברי הלהקה הזאת בעלי ניסיון רב על במות, אומנם לא ביחד, אבל לחוד לכל אחד יש יותר ניסיון מלשמעון פרס בפוליטיקה.

חברי הלהקה הם: גרג המפטון המפיק \ גיטריסט \ בסיסט וכותב שירים ידוע, שעבד עם אנשים כמו גלן יוז (לשעבר Deep Purple); ריווס גברלס הגיטריסט שמשמש כגיטריסט הקבוע של דיוויד בואי כמעט בכל האלבומים שיצאו לו בשנות ה-90 (הוא גם הספיק לצאת לסיבובי הופעות עם Ozzy Osbourne ,NIN וה-Foo Fighters); רוד ג'קסון, שהיה הסולן ושותף לכתיבת השירים באלבום השני של Slash's Snakepit; ולסיום, המתופף \ קלידן סטפן סוונסון, שעבד עם אנשים כמו גראם בונט ואפילו מגנוס רוזן מ-Hammerfall. כולם ללא ספק יודעים את העבודה טוב מאוד.

זהו האלבום הראשון של Razor Ball, סליזי ופשוט כיף, בלי יותר מדי יומרות, כזה שמראה כמה החבר'ה האלה נהנים לנגן ביחד וגם מצליחים בלי בעיות ליצור אלבום הארד-רוק מלא בגרוב ואווירה טובה. השנה אולי 2007, אבל מבחינתם של חברי Razor Ball, בחוץ עדיין הולכים אנשים עם תסופורות אפרו ומעילי עור אדומים, ברדיו עדיין מנגן ג'ימס בראון הצעיר, והמלחמה הקרה בעיצומה – שנות השבעים לא נגמרו כשאתה בעולם של Razor Ball.

האלבום נפתח עם השיר "Sure Wont Hurt You" – הארד-רוק בלוזי מלוכלך ונותן בראש. ג'קסון מראה יכולות ווקליות מרשימות ביותר ובהחלט ניתן להבין למה Slash בחר בו לפרויקט הסולו (ז"ל) שלו. השיר הבא הוא "What's The Big Secret", שנבחר לייצג את האלבום ובצדק – הוא פצצת Fאנק הארד רוקית שהגרוב בה הוא החלק המרכזי, כאשר גברלס מרביץ בסופו סולו איכותי ביותר. "Danger (How Stupid Are You)" הוא שיר קצת יותר אגרסיבי שמזכיר את GNR ובמיוחד את סלאש, פחות מבאלבומי הסולו ויותר ברעשים שיוצאים מהגיטרה ומוסיפים נופח לשיר.

ב-"Temptation (Walks In)" הלהקה חוזרת ל-Fאנק וליין הבס של המפטון לא היה מבייש את לארי גראהם עצמו, כאשר תפקידי הגיטרה הנויז-ים של גברלס יושבים מעולה על השירה של ג'קסון והכל עובד. "Too Busy Livin" הוא לדעתי השיר הכי מוצלח באלבום – מתחיל שקט באקוסטיות ובנג'ו ואז מתפוצץ לפזמון מאוד כריס קורנלי מתקופת Soundgarden שאליו מצטרפים התופים והדיסטורשנים של גברלס.

האלבום נסגר בקטע אקוסטי דרומי עם עבודת Slide Guitar משובחת – אם הייתי שומע אותו ברדיו (לא שיש סיכוי שהרדיו של היום ישמיע אותו) הייתי חושב שהוא איזה שיר אבוד מהסבנטיז של Lynyrd Skynyrd, אך בכל אופן, הוא סוגר לי את האלבום בחיוך. אמנם ההפקה של המפטון וסוונסון קצת מלוכלכת מדי לטעמי אבל היא עובדת טוב עם גישת הכיף וחוסר הרציניות של הלהקה הזאת. בסך הכל מדובר כאן באלבום טוב שלא מחדש כלום, אבל מעביר את הזמן בכיף, אז למה לא?