Revocation מוציאים את אלבום האולפן החמישי שלהם ולי ולשאר המעריצים של ההרכב המופלא הזה נותר רק לחייך בהנאה. מהוצאה להוצאה ומסקירה לסקירה למעשה(השלישית שלי עליהם) השם שלהם נשמע יותר ויותר ולמה לא בעצם?

אחרי שלושה אלבומים ב Relapse , לייבל מכובד לכל הדעות, הם הודיעו בחגיגיות בשנה שעברה על צאת אלבומם החדש תחת הלייבל האגדי Metal Blade כשהם יושבים מטר מלהקות כמו The Black Dahlia Murder, Between The Buried and Me שצמחו בסביבות אותן שנים ועל אותו גל והגיעו אל ליגת העל ואל הפנתיאון שהוא Metal Blade.

על הדרך הלהקה גם הודיעה שהפעם לשם שינוי יפיק להם את האלבום מפיק העל Zeuss שגם עשה מאסטר השנה לחברים ב Hammercult והטאץ' הנהדר שלו תרם ללא מעט אלבומים, כמו כן הודיעו שהאלבום יצא ממש השנה, פחות משנה אחרי אלבום האולפן הקודם שלהם שאומנם היה על הכיפאק, אבל להרגשתי היה בשביל לסמן וי על החוזה שהיה להם עם Relapse ולא אלבום אולפן שנעשה בלב שלם. אלבום האולפן החדש מגיע כשהלהקה בלייבל חדש, כזה שנראה שמאמין בהם יותר מהקודם, כשהם חמושים באנרגיות חדשות ועל הנייר פרט לעטיפה קצת מכוערת הכל נראה ממש טוב עבורם.

שיר הנושא של האלבום Deathless לא עשה לי טוב בלשון המעטה והשאיר לי טעם די מר לקראת האלבום. היה לו טעם כבד של מסחרה, בעיקר בשל העובדה שלראשונה בתולדות הלהקה הגיטריסט-סולן-גאוןDavid Davidson שר לו בקול כמעט ברור בפזמון הכובש של השיר ולמרות שהוא לא העיב בכך על שום איכות מוזיקלית כזאת או אחרת משהו במהלך הזה הרגיש לי חמצמץ. זה רק הוסיף לתחושה שלי שהלהקה לא התקדמה כל כך בכיוון שאני אישית קיוויתי לו. אני אוהב את האלבומים הראשונים והEP אבל מהאלבום האחרון והלאה ישנה הרגשה שהלהקה מכוונת לכיוונים מסחריים יותר, שזה מובן לגמרי אבל קצת פחות מגניב עבור מי שהתאהב בהם בשל הדברים היותר איזוטריים שעשו.

לאחר מספר האזנות אני יכול להעיד שאפשר להגיד הרבה דברים על האלבום החדש אבל לשמחתי הרבה Revocation לא עשו לנו In Flames וכן בישלו לנו עוד אלבום מצוין שממשיך את המורשת המכובדת שלהם עד כה. יש שירים שהתחברתי אליהם יותר ויש כאלו שפחות אבל מדובר ללא צל של ספק בהתפתחות מעניינת עבור הלהקה ובוודאי התפתחות מעולה עבורנו המאזינים. אם יש דבר שלא הבנתי לגמרי באלבומים הקודמים זה לאן Davidson חותר לו עם החומר ולאן פונה הלהקה בעצם. האם יש רצון גלוי להפוך למסחריים יותר? אבל אם כן אז למה יש את שיר XYZ שהוא פנינה של מטאל נסיוני? מן הסתם לעולם לא אבין לגמרי לאן להקה מכוונת כשכותבת בצורה כזאת או אחרת או לאן הם מכוונים סגנונית, אבל כן פיתחתי לי תאוריה. טכנית, פרט לדינמיקה בינו לבין הלהקה אין לו הרבה לאן להתפתח כגיטריסט כי הבן אדם התפתח טכנית והגיע לסוג של מיצוי אישי מקסימלי מבחינת היכולות שלו. כל מי ששמע אי פעם Revocation יכול להבחין שהבן אדם עילוי במה שהוא עושה ושהרקע המוזיקלי האקדמאי שלו כבוגר ברקלי נשמע היטב גם כשהוא מנגן ז'אנרים שרחוקים שנות אור מהמוזיקה היותר קונבציונאלית. אי לכך ובהתאם ירד לי האסימון והבנתי שמבחינתו הוא מתנסה במחוזות שונים, רעיונות ובכתיבה עצמה ושם הבן אדם מתגלה במלוא גאוניותיו וכישרונו.

A Debt Owed To The Grave למשל נשמע בהאזנה ראשונה כעוד פצצת מלודת'-מטאל מודרני. כזאת ש The Black Dahlia Murder מוציאים באפצ'י 2 דקות אחרי שקמו בבוקר. אבל מהאמצע והלאה החבר'ה מנצלים את ההזדמנות ופותחים בחגיגה של ממש, החל ממשקלי ג'אז ומשם לעבר מחול סולואים משוגע לגמרי בינו לבין הגיטריסט המעולה לא פחות Dan Gargiulo שלוקחים אותנו לעבר מחוזות הסולואים המופרעים של הת'ראש בימי השיא של הז'אנר בשנות ה-80'.

Labyrinth Of Eyes ו Madness Opus המפלצתי עובדים על עקרון די דומה. הלהקה אורגת בגאונות את הסגנון הפסיכי שרק הם מנגנים ומגישה אותו בתבנית לא קונבציונאלית. "מבוך העיניים" מנווט בין משקלי Djent, ג'אז ודת' מטאל ומצליח לכבוש גם עם פזמון דיסוננטי לא קליט בעליל שמחזיר אותנו לראשית ימי הדת' מטאל הפרוגרסיבי וללהקות כמו Cynic ו Atheist.

Madness Opus לעומת זאת מתחיל כבד כבד, ואם לצטט בשיבוש מכוון את קרמבו ממבצע סבתא "הם מתחילים הכי כבד שיש להם, ולאט לאט הם מגבירים" הכל בשיר הזה מעניש – הגיטרות נמוכות, Davidson נובח את נשמתו הצולעת ושאר הלהקה נעים כמקשה אחת לעבר מטרה בלתי נראית. את מעט ההפסקות שמותירים לנו לנשום הם מתבלים בסולואים יפהפיים, רגעי ג'אז אווירתי מערער ונירוטי והנביחות האיומות שנשמעות כמו מרחפות מעל המאסה המתומזרת הזאת. בעיני השיר הכי טוב באלבום ואחד השירים הכי טובים של ההרכב אי פעם.

נדמה שבחלק השני של האלבום ההרכב הוריד הילוך והשאיר אותנו עם שירים פשוטים יותר אבל ההפך הוא הנכון – גם אם נראה שמדובר בשירי ת'ראש מהירים וקלילים יותר בשמיעה השניה והשלישית תבינו כמה מחשבה הושקעה בהם. Scorched Earth Policy למשל נשמע תחילה כעוד הפגזה של ת'ראש מהיר כברק עמוס בסולואים לפי מיטב המסורת של הלהקה. אבל לקראת סופו הוא מפליא בעוד דקה עמוסה במוזיקליות יוצאת מן הכלל ובנגינה פסיכית של הצמד Davidson את Gargiulo שיורים פה עוד ועוד סולואים וכל אחד נשמע טוב יותר מהשני.

The Blackest Reaches נבנה ומתהדק סביב קטע מלודי נהדר שחוזר ומוביל את השיר בצורה סוחפת וגם אם לא מדובר בשיר הכי מיוחד באלבום, הוא מספיק חוויתי בשביל שהוא לא יחלוף לכם סתם ליד האוזן, אפשר גם להגיד שהוא הדבר הכי קרוב שההרכב הוציא ל Black Metal. ממשיכים עם The Fix שנשמע קצת כמו Scorched Earth Policy ויכול להיות שהוא נכתב באותו סשן כתיבה, אבל הוא מהר מאוד תופס כיוון מדהים אחר, קשה להסביר מוזיקה במילים אבל החברים ב Revocatio שוב מצליחים לחבר כאן מהירות, טכניקה וכבדות לכדי אומנות של ממש בשיר שהוא אחד השיאים של האלבום.

עוד נקודת שיא היא השיר האינסטרומנטלי של האלבום Apex שמוכיח ש Davidson משקיע את כל כולו בגיטרה שלו קורים דברים מופלאים והרצועה הזאת היא עוד הוכחה מנצחת לכך. תצוגת תכלית מטורפת של כל חברי ההרכב שכל אחד ואחד מהם בתורו נותן את כל כולו לכדי שיר שהוא פשוט קטע מנצח. אם לרגע חשבתם שבשיר האחרון באלבום חברי ההרכב יתנו לכם לנוח באיזו בלדה או קטע אינסטרומנטלי רגוע אז כמובן שהייתם צריכים להקשיב לאלבום של Epica. השיר Witch Trials הוא אחד השירים הכבדים באלבום, בלאסט ביטים, שאגות, סולואים פרוגרסיבים שנבנים שכבות על גבי שכבות, ג'אם אינסטרומנטלי וסולו אחד אחרון חביב שנמשך ממש עד לרגע האחרון של האלבום מלווים אותנו על עבר סיומו של האלבום.

בסופו של יום אני עוד לא חושב ששמענו את כל מה שיש ל David Davidson להציע לעולם, גם כאשר הוא הגיע סוף סוף לליגה של הגדולים באמת. האלבום החדש של Revocation הוא כל מה שלמדנו לצפות מהם ויותר. יש פה עוד ועוד רעיונות מבריקים שנרקמים לידי שירים, הבעיה היחידה של האלבום וגם קצת של הלהקה היא שלעתים הרעיונות הללו לא חזקים מספיק בשביל להחזיק שיר ולעתים הסולואים, המעברים ושלל הלהטוטים המוזיקלים שבאים לתקוף ועוזרים ולשזור את הכל לידי שיר הם ללא ספק מרשימים, אבל השיר קצת נאבד ביניהם. המוזיקליות השלמה כל כך של חברי הלהקה, שללא ספק הם אסופת נגנים בין המוכשרות שיש כיום היא ללא עוררין וכל שיר ושיר באלבום הזה מוכיח את זה כל פעם מחדש. הבעיה היא שלעתים הרצון לדפוק את הראש גובר על הרצון שלהם לנגן שיר כהלכתו ולכן גם אם אנחנו נהנים חלק מהרעיונות שלהם קצת נאבדים להם בין כל הבלאגן מסביב. למרות הכל מדובר בעוד אלבום נהדר של הלהקה וללא ספק אחד המגובשים שבהם ובסיפתח נהדר לפרק החדש בחיי הלהקה.