Revocation – Revocation

Revocation הינם אחת מהלהקות שיותר מעניינות אותי כיום במטאל המודרני. מונהגים ע"י הגיטריסט/סולן המאוד מוכשר Dave Davidson שאסף סביבו הרכב שכולל בסיסט, מתופף וגיטריסט נוסף, הם מאתגרים את עצמם ואת המאזינים במטאל שנע בין המהירות והנירוטיות של ה Thrash, הכבדות והמאסה של ה Death ומוסיפים לזה קורטוב של נגינה טכנית וכתיבה מוזיקלית מודעת לעצמה שמבוצעת על ידי חבורה של נגנים מאוד מוכשרים. לאחר כ 4 שנים בלייבל Relapse הם נמצאים במגמת עליה והולכים וגדלים בין אלבום לאלבום לאחת הלהקות היותר מוכרות ופופולריות שישנן כיום.

אז לאחר שבשנה שעברה הם שיחררו לאויר העולם EP חינמי שהיה מעולה מכל בחינה אפשרית, והיה עליית מדרגה נוספת מבחינת איכות החומר של הלהקה. הגיע החודש אלבום האולפן הרביעי שלהם ולדברי Davidson "האלבום הכי כבד שהם עשו עד כה". אלבום שנועד להעלות אותם מדרגה נוספת למעלה אל צמרת המטאל העולמי שנכתב על ידי להקה שלוקחת את עצמה ברצינות ורוצה להתקדם למעלה. לאחר טעימות שהיו בדמות השירים The Hive, Indivious ו Fracked ששוחררו לפני כן, זה היה נחמד אבל לא עפתי לשום מקום. זה נשמע לחלוטין כמוהם אבל היה חסר בהם היצירתיות והמעוף שקישטו בחן את האלבומים הקודמים שלהם.

בואו נשים את הקלפים על השולחן – באלבום רביעי לא סביר שלהקה תשבור את הכלים ותתהפך או לחילופין תתעלה מעל עצמה, אבל כשמדובר בחבר'ה האלה הכל אפשרי ואני ניגשתי לשמוע את האלבום מתרגש כמו ילדה קטנה ומצפה לעוד מנה מכובדת של מטאל נותן בראש.

The Hive שהגיח ראשון לאינטרנט ומגיח ראשון באלבום הוא שיר מותג של הלהקה והצהרת כוונות ברורה של כל האלבום – סיימנו עם ההתנסויות באלבום הקודם וב EP, באנו לתת לכם בראש וזה בדיוק מה שנעשה מפה ועד סוף שיר 10. מדובר בהפלקת Death-Thrash מנוגנת היטב, עמוסה בתופים אינטנסיבים, נוטפים כבדות ותיבול מוצלח של רגעי גיטרה בלתי נשכחים ומעל הכל קולו הנובח של Davidson שנובח וצועק עד לרגעים שבהם הוא משתתק וגם זה רק כדי להרביץ בנו תורה בדמות סולו גיטרה וירטואוזי בלתי נשכח שנכנס ישירות לפנטיאון של הלהקה. השיר מסתיים בגראולים עוד יותר נמוכים וגיטרות שהולכות ונהיות מהירות יותר ויותר עד להתחלה של השיר השני Scattering the Flock שנשמע בהתחלה כמו כבד מאוד אך טיפה יבש, כשהפזמון הסופר המלודי שמלווה לאורך כל השיר בבלאסט ביטים חוזר ונוטע אותו בזכרון גם בשמיעה הבאה.

Archfiend הוא דוגמה מעולה לרגעים שבו הלהקה הזאת גובלת בגאונות ומצדיקה כל מחמאה שאני נותן לה. כביכול המנון Thrash מוחץ עם קצת מלודיה, כאלו שכיף לשמוע אבל לא מחדשים מאום. אבל השנים בברקלי וההשכלה המוזיקלית של Davidson מוכיחים את עצמם כל פעם מחדש, כשב 3:30 הוא יוצא לו להרפתקאת גיטרות חוצת ז'אנרים הרים וגבעות ביחד עם הגיטריסט הנוסף Dan Gargiulo שנעה על סקאלה של סולואים מלודים, שבירות, רגע של שלווה עם סולו אקוסטי קצר וחזרה אל בלאסטים שמובילים לעבר סולו נוסף מהאגדות. האיש אוהב גיטרות ויודע להפיק מהגיטרה שלו את המיטב וכשזה קורה, זה שווה את הכל.

Numbering Agents הוא עוד שיר של פס היצור של Davidson שלמרות שהוא נשמע די סטנדרטי הוא מתעלה מעל עצמו עם הריף גיטרה הנהדר שחוזר ומתפתח ומזכיר קצת את הגאונות שהייתה בלהיט הראשון שלהם Dismantle The Dictator. הפעם השיר ממשיך והופך לחגיגת Thrash מעוררת תאבון עם רגעי Slayer ושימוש נהדר בפזמון שחוזר ולא נמאס אף לא לרגע. אני כבר בשיר החמישי ואז זה מתחיל להכות בי. זה חודר מבעד להערצה העיוורת שלי וזה קצת חמצמץ. השירים נהדרים עד כה, אבל..איפה השיר שיעיף אותי? נכון, השיר השלישי מדהים וכל מה שהלהקה הזאת מנגנת הוא לא פחות ממדהים, אבל איפה מה שקורה פה ומה שהיה באלבומים הקודמים? מה בדיוק קרה ליצר ההרפתקנות של ההרכב?

The Gift You Gave קצת משנה פאזה ונותן תקווה לקתרזיס שאני כה מייחל לו באלבום הזה אבל עדיין פרט לכמה רגעים חביבים הוא לא מעיף אותי לשום מקום. האם Revocation הגיעו לרגע הכל כך מכוער שבו האלבומים שלהם נשמעים בדיוק אותו דבר? כן ולא. כמו שהבהרתי בשיר הראשון, אחרי כמה האזנות התמונה מתבהרת וברור לי מה לעזאזל חסר לי באלבום הזה. מורגש ש Davidson ניסה להתמקד ולא להתפזר, לכתוב שירים שרובם נשמעים סביב אותם מאפיינים סגנוניים, מין Death-Thrash כתוב היטב ומסונן, אבל כזה שלא נגרר יותר מדי למקומות אחרים או מתנסה בטריטוריות חדשות. אלבום נגיש יותר? מגובש יותר? נסיון לפרוץ מעלה? כל התשובות אפשריות אבל במבחן התוצאה זה מוריד לי מהתוצר הסופי ומרגיש שההרכב קצת נתקע הפעם במקום.

ולמרות ההסתייגויות שלי עדיין ישנם רגעים באלבום שבו אי אפשר שלא להתפעל. Invidious הוא אחד מהרגעים האלה, שבעזרת פתיחה לא שגרתית שכוללת בנג'ו(!) שחוזר ומלווה את השיר בהמשך. בעזרת פזמון עם שירת Thrash מלודית וצעקות ליווי מרשימות ובליווי של סולו נהדר שמשלים את הבנג'ו מוזיקלית ועוד רגעי גיטרה בלתי נשכחים שעושים מהשיר הזה בעצם שיר ה Thrash-Country הראשון ששמעתי אי פעם. השיר הזה נכנס בקלות לטופ 10 של ההרכב אי פעם ולאחד מהרגעים היותר מגניבים ומוצלחים באלבום.

ב Spestic וב Entombed By Wealth החליט Davidson לראשונה להשתמש בגיטרת 7 מיתרים כחלק דומיננטי בשירים, ולטעמי מדובר בהחלטה אסטרטגית לא נכונה. הרבה יותר מיוחד ומעניין להקשיב לדברים שלו שנכתבים ומבוצעים בסולמות היותר גבוהים ולסולואים הג'אזיים המעניינים שבהם מתבטא כל הצבע והיחודיות שלו כגיטריסט. השימוש ב7 מיתרים ובכיוונים היותר נמוכים גורם ללהקה לאבד מהיחוד שלה ולהישמע כמו עשרות להקות Metalcore\Djent\ חקייני Meshuggah ולהקות Mathcore משעממות. האלבום מסיים בפצצת ה Death Metal של A Visitation שזורמת בסופה אל מלודיות אינסופיות ופייד כזה ששמור לשיר אחרון באלבום. גרסת ה Limited שלי כללה גם קאבר נהדר ל Dyers Eve שהוא אולי השיר הכי טוב ש Metallica כתבו אי פעם וחיקוי הטפילד מוצלח מאוד של הסולן גיטריסט Davidson שמראה שיש לו עוד כמה קולות באמתחתו.

אני חושב שהכוונות של הלהקה היו טובות אבל ההחלטה המודעת שלהם עלתה להם בשירים שלמרות שחלקם נהדרים נשמע שכולם כאילו הוגבלו בצורה מודעת וקצת תקועים בפאזה מאוד ספציפית. מדובר באלבום המגובש ביותר של ההרכב עד כה, ויש מצב שאולי הכבד ביותר שלהם גם כן. אולי אולי בעזרתו הם יפרצו כמו שכל כך מגיע להם ויהפכו ללהקה הענקית באמת שהם נולדו להיות ולא ישארו עוד להקה גדולה אך כזאת שעדיין לא מופיעה על במה ראשית בפסטיבלים. למי ששמע בשמחה כל מה שהם שיחררו עד כה כמוני לא מדובר באכזבה של ממש – עדיין אני עומד מאחורי ההצהרה שלי שהם אחת הלהקות הכי מעניינות כיום במטאל המודרני ובהרכב שמאתגר את האוזניים ואת הגבולות של הז'אנרים השונים ושל מה שנכון/לא נכון ומותר ואסור במטאל. אם לא האזנתם להם עד היום מדובר בנקודה מצוינת להתחיל בה. אולי קשה לי לעכל שלא יהיה עוד Chaos of Forms ושאולי זה הצעד הבא מבחינת ההרכב אבל בסופו של דבר זה דבר טוב והחבר'ה האלו תמיד יודעים מה הם עושים. אז לא, זה לא האלבום הכי טוב של Revocation אבל עדיין זה אלבום של Revocation וזה כשלעצמו זה אדיר.