Rhapsody Of Fire – Dark Wings Of Steel

בואו נדבר על כמה דברים כללים לפני שאתייחס די בקצרה לאלבום החדש של מה שהיה פעם Rhapsody ואז הפך ל Rhapsody Of Fire.

קודם כל – סאונד יכול לעשות את כל ההבדל, סאונד – ומפיק. זה פשוט מדהים עד כמה שינוי בסאונד של להקה יכול להרוס אלבום, או להיפך – לעשות ממנו יצירת מופת.

יש הרבה דוגמאות למפיק שגם עשה משהו מיוחד מהסאונד של הלהקה, וגם איך שהוא גיבש אותה לכדי אלבום טוב במיוחד. כנראה הברורה ביותר היא Martin Birch, מי שהפיק אלבומים ל Deep Purple, אחרי זה ל Black Sabbath בתחילת השמונים בתקופת Dio, ובין לבן גם עשה אלבומי מופת ל Whitesnake, Blue Oyster Cult ו Rainbow. מהרגע שהוא תפס את Iron Maiden בידיים – הלהקה הפכה ללהקת ההבי מטאל הגדולה בעולם, וכנראה גם הטובה ביותר.

הסאונד היה נכון, הגיטרות נשמעו טוב, התופים, הבס – השירה, ומעבר לזה – השירים פשוט ישבו כמו שצריך, גם הקצרים, גם הארוכים, הכול ישב בדיוק. האלבום האחרון שלהם ביחד עם Fear Of The Dark שכבר נעשה במשותף עם עוזר הטכנאי דאז ובהפקה משותפת עם Steve Harris, מה התוצאה? אלבום חביב, אבל כבר לא שם. מה קרה כשהוא עזב לגמרי? כולנו יודעים.

כשמפיק/טכנאי מוכשר כמו Kevin Shirley גם נכנס לתמונה הדברים התחרבשו, והגיעו לשיא החירבוש מבחינת הסאונד דווקא באלבומה האחרון של Maiden – The Final Frontier, סאונד שהיה מלוטש ועגול לפני כן נשמע פתאום גס, מחוספס ולא יושב, השירים הפכו ארוכים יותר ויותר ואיבדו פואנטה, כל מה שעשה את האלבומים הגדולים של הלהקה למה שהם – נעלם. ברור שחלק ניכר מזה הוא "באשמת" הלהקה, אבל ההחלפה של המפיק שיחקה תפקיד מרכזי בקסם שנעלם.

זה מוביל אותי לנקודה השנייה – אובדן חבר בלהקה, ואיתו אובדן הקסם. זה קרה ב Savatage אחרי מות הגיטריסט המעולה Chris Oliva, שכתב כמה ריפים זכירים ביותר והיה אחראי לשירים ענקיים כמו Power Of The Night, Jesus Saves ו Edge Of Thorns. לאחר מותו הלהקה הוציאה אלבום חדש בשם Handful Of Rain, שהשתמש בגיטריסט שטכנית הוא טוב בהרבה – Alex Skolnik מ Testament, ולמרות שחלק מהשירים עוד עשו שימוש בריפים של Oliva – משהו כבר היה חסר, מה שבלט יותר ויותר באלבומים אחרי, שלמרות שהיו אלבומים לא רעים – פשוט לא הכילו את הקסם הזה ש Oliva הכניס. יש עוד ועוד דוגמאות לזה, לפעמים מספיק להוציא חוליה אחת מהרכב – והכול נופל כמו מגדל קלפים.

ועכשיו נעשה את הקישור המבריק ל Rhapsody Of Fire.

לפני כשנתיים הלהקה, שאכלה אותה כבר כשנאלצה לשנות את שמה עקב תסביכים משפטיים, התפצלה לשניים – הגיטריסט Lucca Turilli הקים הרכב אחד, וחברי ההרכב הנותרים הרכב אחר.

Turilli גייס סולן חדש והוציא אלבום מושקע, גרנדיוזי – ומתוסבך מידי מכדי להיות באמת טוב, אבל עם סאונד מרשים ואיכותי ונגינת הגיטרה הניאו-קלאסית המעולה שלו, ואילו Rhapsody Of Fire עבדו בשקט בשקט על אלבום שיצא לאחרונה – ובנוי על הכשרונות של שאר חברי ההרכב, וצוות הפקה חדש.

אז קיצר – זה לא עובד.

Rhapsody התחילו מהאלבום הראשון עם המפיק Sascha Paeth, שיחד עם קלידן להקתו לשעבר Heaven's Gate עזר גם ל Kamelot להפוך מלהקה מדשדשת וסבירה ללהקה ענקית, וכנראה ש Paeth הוא פשוט יסוד בלתי נפרד מההצלחה גם של Rhapsody.

הסאונד הפשוט, הריק והלא מלוטש גורם לאלבום להשמע כמו חיקוי חיוור של Rhapody שהכרנו, ושום דבר שהלהקה תעשה אחרי לא יוכל לעזור לו להתאושש מזה. גיטרות ללא עוצמה, קלידים שנשמעים בדיוק כמו מה שהם – קלידים, ולא תזמורת סימפונית אדירת מימדים כמו שנשמעו לפני כן, השירה של Fabio Lione, סולן מצוין לכל הדעות – פשוט נשמעת חיוורת ולא מרשימה, בקיצור – אובדן המפיק, הוביל לאובדן האלבום.
עכשיו נוסיף לזה את העלמותו של Turilli, שמעבר להיותו גיטריסט מעולה גם היה אחד משני הכותבים של ההרכב – והפלופ הוא ברור.

הקלידן Alex Staropoli הוא קלידן מצוין וכותב לא רע, אבל בסופו של דבר מעבר לקלידים המרשימים וכמה קטעים ווקאלים טובים – הגיטרות של הגיטריסט Roberto De Micheli פשוט לא שם. יש לו כמה לידים ניאו-קלאסים יפים, אבל הריפים שלו שמים וארץ ממה שכתב Turilli, אין לו לא את הכוח ולא את יכולת הכתיבה המלודית שלו.

יש לאלבום כמה פלוסים, אם זו הייתה סתם עוד להקת פאוור מטאל הייתי אומר שמדובר באלבום חביב, עם כמה שירים טובים ונגינה מקצועית עם סולן חזק, אבל אחרי ששמענו דברים כמו Emerald Sword או Holy Thunderforce זה נשמע כמו פלוץ של זבוב המנסה לחקות צליל של רעם טרופי.
יעני, זה לא עובד.