Rhapsody – Symphony Of Enchanted Lands II: The Dark Secret

היה לי קשה מאד למצוא את המילים בהן אתחיל לספר לכם על האלבום החדש של להקת הפאוור הסימפונית Rhapsody. אני יכול לומר לכם שאם זו הייתה סקירה על אחד מהאלבומים הקודמים של הלהקה המצב היה קצת שונה שכן עליהם הייתי יכול לספר רק דברים טובים וזה לא היה גורם לכם, הקוראים, לברוח בתחילת הסקירה. אבל פה יש לי בעיה שאולי הפתרון הטוב ביותר בשבילה הוא להתחיל מהסוף ולרשום את המשפט המסכם – כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. אני אשתדל להסביר לכם בצורה הטובה ביותר למה הרגשתי ככה לאחר ששמעתי את היצירה החדשה ששמה המלא הוא – Symphony Of Enchanted Lands II – The Dark Secret … שם ארוך אבל מוכר כלכך עד שאפילו לא עשיתי בשבילו העתק-הדבק כשכתבתי אותו.

זה הפתיע אותי כמו שזה יפתיע אתכם, אבל בתור מישהו שעד לפני שנה-שנתיים לא כתב סקירה בלי שהשם Rhapsody יהיה מוזכר בה לפחות פעם אחת, אני הייתי חושב שמשהו חמור קרה כאן. ניסתי וניסתי, הקשבתי ושמעתי, אבל שום דבר לא עזר… בכל פעם שהתחלתי לשמוע את האלבום החדש התאכזבתי מחדש עד שהגעתי לרמה כזו שהתגובות שלי היו קיצוניות אפילו בשבילי, אבל להגיד "Rhapsody הם חרא" זה לא נכון ולא מתאים, אני עדיין מחשיב את הלהקה לאחת הטובות ביותר ואני עדיין מאזין לחומר הישן שלה ומקבל את אותן תחושות קסומות שהרגשתי כששמעתי שירים כמו "Emerald Sword" או "Holy Thunderforce" בפעם הראשונה – צמרמורת, עוצמה, אפיות – היה בשירים האלה כמעט הכל, וכשאני חושב על זה, אולי זה יסביר למה 90% ממה שתמצאו באלבום החדש נלקח מהאלבומים הקודמים.

אז נכון, ככל שאני יודע זו אחת מההפקות הגדולות ביותר לאלבום מטאל כלשהו – יש פה אורקסטרה של למעלה מ-50 נגנים, מקהלת אופרה שלמה ואפילו שחקן הוליוודי וותיק ומוכר, הלא הוא סר. כריסטופר לי, שבטח מוכר למרביתכם בתור סארומן הקוסם הרשע מסרטי שר הטבעות – אך מה חבל שהלהקה לא השתמשה בקלפים שלה כמו שצריך והפסידה הרבה מאד לדעתי. אמנם זה מרשים ביותר אבל בתור מישהו שחיכה לשמוע את השילוב של כל המרכיבים האלה ביחד אני חשבתי שהאלבום החדש יהיה בין פיסגת יצירות המטאל של כל הזמנים אך בעוד שהשירים נשמעים יותר חיים ופחות מלאכותיים, חסר בהם מרכיב חשוב וקריטי במיוחד – מקוריות אשר אליו מצטרף מרכיב נוסף שהלהקה הייתה מאד מוערכת בגללו – האנרגיה. אז הפעם לא השתמשנו במחשב כדי להפיק את הצלילים המלודיים … אלא לקחנו תזמורת שלמה שעולה אנערף-כמה-כסף כדי להפיק את אותם צלילים מלודיים רק "באמיתי" – מרשים אבל … ממוחזר בצורה מעצבנת במיוחד.

רק שתדעו, את כל זה עוד הרגשתי רק מלהקשיב ל-EP ששוחרר לפני כחודש. כלכך קיוותי שזה סתם הטעיה של הלהקה כדי שאנשים יצפו יותר לאלבום המלא, אבל אחרי 2 שירים וחצי מתחילת האלבום, הבנתי שזו לא הייתה הטעיה בכלל. Rhapsody ידועים באשר לשירי האינטרו הבומבסטיים שלהם שנפתחים בדרך כלל לתוך שיר שמיד הופך לאחד מהלהיטים של הלהקה, זה קרה בכל האלבומים הקודמים, ולשמחתי גם באלבום החדש … לפחות במספר השמיעות הראשונות. וכך עם תחילת השיר "The Dark Secret" אנו נחשפים ישר לקולו של כריסטופר לי, אשר תפקידו הוא להיות הקריין, או המספר – איך שתירצו – ולהדריך אותנו דרך הסיפור האפי של האלבום החדש.

גם הפעם המוחות מאחורי הלהקה, לוקה טורילי (הגיטריסט המוכשר) ואלכס סטרופולי, כתבו עלילה אשר עליה מבוססים כל השירים. העלילה הבטיחה להיות סיפור חדש ומעניין לא פחות מהסאגה הקודמת של הלהקה שעליה סופר ב-5 הכותרים הקודמים שהיא הוציאה, אבל במקום סרט הוליוודי – כפי שהלהקה רצתה להפיק בעזרת המוזיקה – קיבלנו סיפור דבילי למדי על חזרה של איזה אל מרושע לעולם, מציאת כמה ספרים שיכולים לעשות טוב או רע תלוי במי שיחזיק בהם ועוד כמה חירטוטים שלא הצלחתי אפילו להבין מרוב שהם תקועים אחד בשני. אה כן… Dargor חוזר, אותו נסיך רשע שהיה האויב בסאגה הקודמת, הפעם משחק אותה בתור הגיבור האפל שצריך לכפר על חטאיו… ואוו, שגעון.

בכל אופן, לאחר 2 וחצי דקות בערך של השיר הראשון – המספרות לנו בעזרתו של כריסטופר מה קרה מאז שהובסו כוחות הרשע – מגיע החלק האפי והאורקטסרה נחשפת במלוא עוצמתה יחד עם המקהלה ליצירת אינטרו מרשים מאד כמו שאני אוהב אצל ראפסודי. אך במקום להמשיך עד לפתיחת השיר היא מסתיימת לה ככה ונותנת לנו כמה שניות להמתין לפני בואו של השיר היחיד שאהבתי מהשמיעה הראשונה – "Unholy Warcry". מה שמתחיל בתיפוף בומבסטי המלווה באורקסטרה ממשיך בהצטרפות המקהלה לתוך נגינה קיצבית ושוברת למדי ואז הכל נהיה דומם מלבד קולו של פאביו הסולן שמתחיל לשיר ולכבוש את האוזן. לכל אורך השיר אנחנו מקבלים את אותה נוסחה מוכרת של Rhapsody המורכבת מ – פתיחה, בית, פזמון, קריינות, סולו, פזמון עם סוף שונה – עם עוד כמה תוספות פה ושם. יש גיוון בשיר הזה מבחינת מקוריות ואני חושב שזה השיר היחיד שלא התעצבנתי לשמוע אותו אחרי הפעם ה-2 שהקשבתי לאלבום.

אך מפה בערך אפשר פשוט לבחור את אחד מהאלבומים הקודמים של הלהקה ולהקשיב לשירים שבו, כי כל מה שתמצאו בהמשך כבר היה באחד מהם באיזשהו שלב, אם זה מקצב מוכר, סולו חרוש ששמענו בעבר או הכי נוראי – המלודיות, אותן מלודיות בדיוק, גם הרגועות וגם החזקות, פשוט נעשו מחדש עם האורקסטרה – זה מרשים – אבל זה לא מחדש בכלום וזה לא הופך אף אחד מהשירים למשהו מעניין וטוב. זה כמו שתיקחו כמה סרטים, ותעשו מכולם איזה סרט-סלט גדול והתוצאה תהיה בהתאם – מגעילה אה-לה-פיכסה. אמנם בשיר השלישי "Never Forgotten Heroes" עוד אפשר לאהוב בו משהו בזכות הפזמון האפי שלו, אבל גם הוא לא ישאר חקוק בזכרון, שכן בערך כל הדקה וחצי הראשונות שלו נשמעות כאילו נלקחו מהפסקול של סירטי שר-הטבעות, ובתור מישהו שחרש גם על הפסקול וגם על Rhapsody יותר מדי בחייו הקצרים, אני מזהה פה יותר מדי מרכיבים דומים עד לכדי עיצבון טוטאלי. זה שהם רוצים לעשות מטאל-הוליוודי או כפי שהם מגדירים כ-"מטאל מבוסס על פסקולי-סרטים" לא אומר שהם צריכים להעתיק בצורה מחרידה קטעים מלודיים מרשימים כאלה.

וכך אנחנו מדלגים בקלילות על השיר הרביעי – קטע מעבר שנשמע כמו גרסה קצת יותר מהירה של "Heros Of The Last Valley" מתוך האלבום Symphony Of Enchanted Lands – אל השיר החמישי "The Magic of the Wizards Dream" שגם הוא נשמע מוכר להפליא כמו איזה הכלאה מוזרה בין "Forest Of Unicorns" ל-"Echoes Of Tragedy" מהאלבום Legendary Tales. ופה אני מגיע לנקודה השניה שדיברתי עליה בתחילת הסקירה – חוסר האנרגיה – בעוד מרבית השירים מהאלבומים הקודמים של הלהקה ביניהם "Dawn of Victory" מהאלבום בעל אותו השם, או " Knightrider of Doom" מהאלבום המלא האחרון The Power Of The DragonFlame היו קצביים, בומבסטיים ואפיים להפליא, באלבום החדש מרבית השירים נעים על מקצב בינוני כאשר כמעט בכל אחד מהם האורקסטרה מבזבזת איזה 2 דקות שלמות לבדה במקום לאפשר לנו להנות מהשילוב שלה עם מרכיבי המטאל למשהו שלא יעייף את המאזין המטאליסט. ישנם עוד 1001 דוגמאות שאני יכול להביא לכם באלבום הזה אבל אני חושב שכבר הוכחתי את הפואנטה שלי.

תקראו לי לא מבין במוזיקה, תגידו שאני לא אוהב Rhapsody באמת אבל זה לא משנה לי. בואו נגיד ככה, עם האלבום החדש של Rhapsody אני רק יכול לחשוב על הלהקה בתור ה-ManOwaR של הפאוור מטאל – כלומר, אין לה גיוון, היא משתמשת באותם 10 מילים מוכרות בכל השירים אבל עדיין הרבה יאהבו אותה – משהו שעד היום לא הבנתי במאנוור וזה למעשה אחת מהמתעלומות הגדולות ביותר בעולם המטאל… אבל זה כבר לנושא אחר. כשאני חושב על זה, אני לא אתפלא אם צדקתי לשם שינוי, הרי Joey DeMaio בכבודו ובעצמו מנהל ומפיק את Rhapsody באלבום החדש, אז יש מצב מאד גדול שהוא העגבניה הרקובה בכל העסק הזה ורק בגללו קרה מה שקרה באלבום, אבל גם אם זה נכון – אני מניח שלא נדע לעולם.

לסיכום, גם עם הפקה מרשימה ביותר, נגנים מוכשרים אחד-אחד, שחקן קולנוע בעל קול כובש ועוצמתי שתורם ממיטבו (וחבל שלא בשירה, כי הוא זמר אופרה מקצועי ומעולה) חברי Rhapsody לא הצליחו להגיע לפסגת היכולת שלהם ואני רק יכול לקוות שהאלבום הבא שלהם, אם יצא בכלל, יחזיר את הלהקה לימיה המוצלחים, לשחר הניצחון ולתהילה הניצחית…