Rhyme-The Seed And The Sewage

האלבום הוא הוא אלבומה השני של הלהקה האיטלקית הזו.
שום דבר רע לא יכול לצאת מאיטליה, זה משהו שאנחנו חייבם להסכים עליו, אוכל מעולה, יין טוב, אחלה מזג אויר ומסתבר שגם מוזיקה טובה, אפילו ארוס רמזוטי, זמר קיטש איטלקי, נשמע טוב רק כי הוא איטלקי. לגבי הסאונד של THYME, ובכן,רוק איטלקי מעולם לא נשמע אמריקאי יותר, זה אני יכול להגיד לכם. ולא פלא שכן האלבום הזה מוקסס והופק כולו בארה"ב, אין ספק שללהקה יש שאיפת להצליח שם.

למי שלא מכיר (ואני מניח שזה רובכם, הלהקה היא להקה חדשה ולא מאוד מוכרת בארץ) מדובר בלהקה שהוקמה במילאנו מתישהו בשנת 2008, שחררה את האלבום הראשון שלה בשנת 2010 , ואת האלבום הזה בסוף 2012.שווה להציץ על האתר של הלהקה, הויז'ואל שלהם מגניב ויש שם יופי של צילומים, ובלי קשר יש שם לינק לפרוייקט איטלקי שהלהקה היא חלק ממנו שנקרא Chianti Rock. מין ארגון שתומך ומנסה לקדם להקות רוק מקומיות בשילוב קידום הקיאנטי המקומי, וזה רבותי, משהו שאף אחד מאיתנו לא צריך ולא יכול להתנגד לו : יין ורוק.

Rhyme מגדירים את עצמם כשילוב בין פוסט גראנג' לבין רוק כבד, קלאסי, הם לא רחוקים מהז'אנרים האלה, אבל לדעתי הסגנון שלהם הוא יותר לכיוון הגלאם, לפחות מבחינת הסאונד שלהם, שכן במראה החיצוני אין להם שום סממן גלאמי.האלבום הזה נשמע כמו אלבום בסגנון שנות השמונים, עם התאמות לשנות האלפיים, כלומר, אם שנות השמונים היו עכשיו, האלבום הזה היה הדבר הכי מרענן שיש.
האלבום נפתח בשיר Manimal, כאילו שאין לנו מספיק רמזים לשנות ה 80, השיר נקרא כמו סידרה מציונת מאותן השנים, על איש שמשנה את צורתו לחיות. מתאים מאוד לטקטס של השיר, על הדואליות של האופי האנושי ומתי צריך לשחרר את האינסטינקט החייתי, סאונד שמח, גיטרות מיללות בריפים מהירים וחותכים.

Blind dog, השיר השלישי באלבום הוא שיר דל יחסית מבחינת הטקסט, אבל בנוי בצורה מעולה מוזיקלית, הסאונד הכללי של הלהקה הוא מאוד מלודי. עם אותו משפט שחוזר על עצמו הרבה פעמים : “Can you feel?” וב3:26 יש אחלה סולו גיטרה, עליות, ירידות, שיר כמעט מושלם מבחינת מבנה למרות העובדה שהוא יחסית ארוך.Slayer to the system, מיד אחריו, הוא השיר היחיד באלבום הזה שאכן נשמע כמו משהו פוסט גראנג'י ולא סמי פוסט גלאם רוקי, שיר שמתחיל בבום, שירת קצב מהירה ברוב השיר שהופכת באיזשהו שלב לשירת המנונים כזו, כששאר חברי הלהקה עושים קול שני עם תופים עוצמתיים וחזקים.

בכלל, חשוב לנסות להסביר, הסאונד הגלאמרוקי הכללי של האלבום נובע יותר מהלחנים, כי הסולן הוא מחוספס, צרוד וקטלני, לא סאונד טיפוסי לסגנון המוזיקה עצמו, וזה די מגניב.למרות האנגלית הקצת מקולקלת, הלהקה דואגת להעביר מסרים בטקסטים שלהם, רוב השירים נושאים איזושהיא כוונה. Party right – השיר השישי באלבום מתהדר בסאונד מאוד רוקנרולי קליל שכזה, דיסטורז'נים קצרים, הרבה סולואים וסאונד קליל יחסית, הטקסט שמתעסק בכל מני פוזרים שחושבים ששתיה חייבת להסתיים בהקאה מאסיבית על הרצפה, סמים צריכים להסתיים במנת יתר שמפילה אותך, ובגדול, כמה שיותר רושם עושה להם פוזה טובה יותר, השיר מציג את האירוניה שבעניין, ועושה את זה יפה, שילוב מעולה של נגינה עם הטקסט, ממש כאילו נתפרו יחד.

בNevermore, השיר התשיעי באלבום אנחנו מקבלים סאונד קצת איטי יותר ומורכב משאר השירים באלבום, עם קטעים מעט יותר שקטים שמוסיפים הרבה עומק לשיר,והסולן משחק קצת יותר עם הקול, נשמע מחוספס קצת פחות ומזכיר קצת בון ג'ובי שכזה, ולא, אני לא מתכוון לזה באופן חיובי. שיר הבונוס של האלבום הוא קאבר ל Wrong של דפש מוד, דפש מוד שחררו אותו מתישהו ב2009 והוא מתהדר בסאונד, אפל, מקאברי אפילו, מאוד מאפיין את דפש מוד. וRHYME לקחו את השיר הזה, והוא נשמע פה כמו שיר רוק קלאסי מאי שם בשנות השמונים, שזה די משעשע, לעשות קאבר לשיר בן 3 ולשלוח אותו ישר לשנות ה 80, תקופה שבה התחילה דפש מוד לצמוח, וחברי RHYME רק נולדו.בקאבר של RHYME , השיר מקבל מפנה אחר לגמרי, סאונד מלא וקצבי יותר, למרות הטקסט הקשה, השיר אחר לגמרי.

לסיכום, האלבום השני של RHYME , הוא אלבום טוב בסך הכל, לא מספיק עמוק ומטאל לדעתי, לא מספיק מכסח, אבל בהחלט יכול להוות אלבום כניסה למי שרוצה להתחיל לשמוע רוק שכן העובדה שהוא לא קיצוני במיוחד מהווה נחיתה רכה למטאליסטים מתחילים, אני אישית קצת התאכזבתי שלא מצאתי משהו אתני באלבום הזה, אני יודע שגם בארץ וגם בחו"ל להקות לרוב מנסות להשמע כמה שיותר מסחריות בין לאומי, אבל כשאני מקבל מטאל ממקומות יחסית אקזוטיים לז'אנר, יש לי איזושהי ציפיה להתאמה מקומית כלשהי.