Rise Against – The Sufferer And The Witness

29/08/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Chamber the Cartridge
  2. Injection
  3. Ready to Fall
  4. Bricks
  5. Under the Knife
  6. Prayer Of The Refugee
  7. Drones
  8. The Approaching Curve
  9. Worth Dying For
  10. Behind Closed Doors
  11. Roadside
  12. The Good Left Undone
  13. Survive

גל להקות הפאנק-פופ / אימו-פאנק ששוטף ותנו בזמן האחרון היה חייב להשבר , כמו השרב הקייצי ,Panic At The Disco ושות' הן קצת יותר מידי. זה לא שיש לי משהו נגד מיין סטרים , ההיפך, אבל כשמוזילים את המוצר כדי לכוון לקהל רחב יותר , זה כבר מוגזם.

הדיסק של Rise against , תפס אותי בזמן המתאים , שניה לפני שאיבדתי את התקווה לפאנק-רוק אמיתי איכותי. אין מקום לספקות , הלהקה הזאת פשוט גדולה. Rise Against נשמעים כמו גרסא עדכנית של Bad Religion , עם נגינה מהוקצעת , וסאונד נושך. הסינגל הראשון שיצא מתוך אלבומם השני , Ready To Fall , הוא שיר כל כך טוב , שאפילו אם אתם מטאליסטים קשוחים במיוחד , תוכלו להעריך אותו. הכל יושב פיקס , 100% של אנרגיה בהגשת השירה , של הסולן Tim McIlrath שעובר לצרחות עצבניות בפרה-פזמון , וחוזר לשירה רגילה בפזמון , "I'm Standing On The Rooftop Ready To Fall" ככה בדיוק זה גם נשמע , כמו מישהו שעומד על הקצה בשניה לפני שהוא קופץ.

השירה המצויינת , נמשכת לאורך כל הדיסק , Tim McIlrath מפלרטט עם צרחות מטאליות מצד אחד אך יודע לשמור היטב על ההגשה הפאנק-רוקרית שלו. דוגמא מצויינת לכך בשיר The Approaching Curve השמיני , בו הוא מדקלם את הבתים ועובר לשירה מדהימה בפזמון. גם מבחינת הנגינה , יש כאן הרבה יותר מלהקת הפאנק-רוק הממוצעת , במעבר בין משקלים של 4/4 ל3/4 , סוג של פרוגרסיב פאנק-רוק. הח'ברה האלו משיקגו יודעים היטב את המלאכה .

השיר החמישי , Under The Knife מתחיל בריף פאנק אופייני , ועובר לנגינת שש-עשריות מהירה , הכל לפי הספר , נשמע ממש כמו Bad Religion , מעולה ! מאחה חברתית אפשר למצוא בשיר , Prayer Of The Refugee , שמדבר על סוג של פליטים שאיבדו את הבית שלהם , ועל הפערים החברתיים / כלכליים בחברה האמריקאית. הבתים איטיים והפזמון מתפוצץ למשהו כל כך אמיתי ומרגש , התפרצות אדרנלין ברמות גבוהות.

Roadside , מראה צד אחר של הלהקה , זאת בלדה מדהימה , משהו במלודיה מזכיר קצת את Tool , אבל כמובן , רחוק שנות אור מלהיות חיקוי , עיבוד מצויין לכלי מיתר , וקולות רקע נשיים . אולי ההוכחה שאפשר לעשות מוזיקה אמוציונלית בלי להתבכיין . היתרון בזה שהדיסק יצא בחברת גפן הענקית ולא באיזה לייבל קטן הוא שההפקה של הדיסק מושלמת , אי אפשר להתעלם מהמיקסים המעולים של Chris Lord-Alge, הכל נשמע פתוח וגדול , בעוד שבדרך כלל באלבומים כאלו קל לקבל תחושה של בלאגן וסאונד בינוני. אחד הדברים היפים בדיסק הזה הוא שלמרות שהוא מנוגן בצורה מושלמת וחסרת פגמים , אין השתלטות של אף אחד מהנגנים על המוזיקה , כולם יוצאים החוצה בצורה שווה , אם זה הבאס תופים המהודק , או הגיטרות , הכל משרת את השיר.

כיאה ללהקת מחאה , בדף הפנימי של הדיסק ניתן למצוא רשימת ספרים שחברי הלהקה ממליצים , כמו Brave New World ן Lies My Teacher Told Me , בנוסף יש מסר למאזינים שאומר שאם אתה לא מתעצבן אתה לא שם לב למה שקורה סביבך. אבל אי אפשר שלא להגיב לאלבום המצויין הזה , קשה לשמוע אותו בלי להזיז את הראש ו את כל הגוף . כי יש בו משהו מיוחד, ששמים אליו לב כבר אחרי השמיעה הראשונה , משהו שנשאר איתך , וזה הרצון לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב.