Riverside – Anno Domini High Definition

מדהים כמה שהחלטה פשוטה על מייקאובר יכולה להפוך אותך לאדם שונה לחלוטין. תכניות ריאליטי שלמות בנויות על הקונספט של "אקסטרים מייקאבור", ומציגות לנו בשיא הצהבהבות נשים אמריקאיות מחרידות שמחליטות להיראות יום אחד כדוגמניות מהונדסות, לקול תרועות הצחוק של הצופים בבית. אבל ההחלטה להיוולד מחדש אינה נחלתם של מפיקי טלוויזיה מדושנים, ואורנה דץ. דברים טובים יכולים לבוא מההחלטה למתג את עצמך מחדש, ולברוא את הקונספט העצמי שלך, עם או בלי העזרה של ספרי הדרכה מטופשים שמשתמשים במטאפורות חבוטות של גבינות ופרארי.

לדוגמא, Riverside, הרכב הפרוג הפולני, שבמשך שנים נחשב לאחד מההרכבים המבטיחים של הז'אנר. מאז צאת אלבומם הראשון, Out Of Myself, הלהקה מוזכרת תמיד בחיבה, אבל מאחורי החיבה הזו מסתתרת קצת אכזבה. יש להם פוטנציאל, אבל הם לא מממשים אותו, אומרים מבקרי מוזיקה בחדרי חדרים, ומרגישים כמו מורות בתיכון. אין מה לעשות – מדובר במשפט הכי נכון לגבי הלהקה הזו, שהחליטה ליצור פרוג איכותי, שאינו מושתת על סולואים בלתי נגמרים ודיאלוגים בין קלידים לגיטרות שנשמעים כמו הלחנה צולעת למשחקי מחשב.

Riverside תמיד ניסו להישאר בצד האמנותי יותר של המוזיקה, עם השפעות ברורות מהרכבים גדולים כ-Pink Floyd, King Crimson ואפילו הרכבים מודרניים יותר כ-Porcupine Tree ו-Opeth. באלבומים הקודמים שלהם יכולנו למצוא רמזים לאגרסיות, רמזים לברוטאליות, המון נגיעות אלימות שמחכות להתפרץ, אבל נשארות מרוסנות במסגרת העדינה והאוורירית, כמעט חלומית. אלבום הבכורה המבטיח שלהם מ-2003 הציג בפנינו הרכב בוגר שיודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע, אבל כמעט אינו מודע לכך שיש לו עוד המון קילומטרים עד המטרה הנכספת – וכך קיבלנו אלבום חצי אפוי, עם המון רעיונות טובים, אבל ללא מימוש מלא.

המגמה המשיכה בשני האלבומים הבאים של ההרכב, כשהשלישי (Rapid Eye Movement) לוקח את המאזין צעד קדימה ומציג את הלהקה כהרכב ניסיוני יותר, עם יותר השפעות ונגיעות קודרות מאשר בשני האלבומים הקודמים. שלושת האלבומים הראשונים הוצגו לעולם כמעין טרילוגיה של אלבומים, צעד שבעיני כותב זה היה נפוח יתר על המידה, אבל במידה מסוימת תרם להרגשה הכללית שללהקה הזו יש הרבה יותר להציע מאשר אנחנו שומעים באמת. יכול להיות ששורשי המטאל הנטועים עמוק בתוך כל אחד מחברי הלהקה התחילו לגרד להם בעורף.

יכול להיות שנמאס ל-Mariusz Duda (הבסיסט המבריק והסולן) ול-Piotr Kozieradzki (המתופף המעולה) להתחבא מאחורי מסיכות עדינות, והם הגיעו למסקנה שהגיע הזמן להכניס קצת יותר קצב וכוחניות למוזיקה שלהם. אחרי הכל (בפראפראזה על משפט אמריקאי ידוע) – אם יש לך את הסחורה, למה לא לנפנף בה? ויכול להיות שלקלידן Michał Łapaj בער להתחיל להכניס גרוב לתפקידים שלו, גרוב קלאסי שמזכיר את הימים המאושרים בהם הוא היה מתחבא בחדר ומאזין ל-Deep Purple בהנאה, ולומד את התפקידים המושלמים של John Lord. ובהחלט יכול להיות שלגיטריסט Piotr Grudziński בהחלט נמאס לכתוב תפקידי גיטרה מורכבים ויפים, והוא החליט שהגיע הזמן להתחיל להרביץ ריפים, מילת המפתח ברוק כבד.

יהיו הסיבות שיהיו, Riverside החליטו שהגיע הזמן לתת בראש, והגיע הזמן לשחרר את החיה האגרסיבית שלהם החוצה. זה לא סוד שהאלבום החדש שלהם, הרביעי במספר (וזה שאמור לפתוח טרילוגיה חדשה, כך עפ"י היחצ"נות) מזכיר בפירוש את Tool, אבל יש עוד הרבה מה לומר על האלבום חוץ מזה: ההשפעות של Riverside מתרחבות הרבה יותר הפעם, וגולשות אל מחוזות מפתיעים יותר, כגון Dream Theater (הגיוני, שהרי Riverside חיממו אותם במשך כמה חודשים), Deep Purple (ולא רק בתפקידי הקלידים) ו-Rush.

לרגעים בודדים ניתן לשמוע את האהבה הגדולה של Riverside לרגעי הגות' פופ ורוק של שנות השמונים, בשיר השלישי (והטוב ביותר באלבום) "Egoist Hedonist" – לפרקים נשמע כמו Depeche Mode, ולרגעים בודדים כמו Frankie Goes To Hollywood, כשמיד לאחר מכן השיר נשבר למחוזות המטאל המתקדם, זה שאוהב לשבור משקלים ולערב כל ז'אנר בתוך הדיסטורשן (עם עדיפות למקצבים לטיניים, על בסיס הבוסה נובה). בכלל, "Egoist Hedonist", יצירה מהפנטת באורך 9 דקות, מבהירה היטב לאן פניהם של Riverside – אפלוליות אגרסיבית שהופכת ברגע אחד לאקסטזה מלחיצה, עם רגעים מהורהרים באמצע, שרק מעצימים את התחושה שאנו מקבלים הצצה אל נפש מלאת שריטות ועקיצות. ב-9 דקות Riverside מצליחים לעורר את התחושות שהם ניסו לעורר בקהל רחב במשך קריירה של כמעט 10 שנים, ולשמחתי הרבה, הם הצליחו ב-9 בדקות הללו ליצור את השיר השלם והמוצלח ביותר שלהם עד כה.

חמישה שירים ארוכים באלבום, שאורכו 45 דקות (בחירה נהדרת ונפלאה, הגיע הזמן שהרכבי פרוג ידעו מדי לחתוך) הנפתח בתפקיד קלידים מלנכולי טיפוסי, ומיד הופך לפצצת אנרגיה וגרוב המפרקת את כל מה שידענו וחשבנו על Riverside עד היום, בשיר "Hyperactive" (אולי השיר הכי קצר שהלהקה כתבה עד היום, וללא ספק, אחד השירים הכי אנרגטיים שלה). האלבום קצת מאבד גובה בשיר האחרון, "Hybrid Times", שב-12 הדקות שלו מרכז את כל ההשפעות הבולטות של האלבום, אבל ירידת המתח המסיימת את האלבום לא פוגמת באיכותו (למרות הדמיון הבולט מדי ל-Tool), אלא רק משאירה טעם לעוד. בסיום ההאזנה, הדבר הראשון שמתחשק לעשות הוא לשמוע את האלבום הנפלא הזה פעם נוספת, ויותר מכך – הוא משאיר בנו ציפייה לאלבום הבא (עם תקווה שהסאונד המעולה של ההרכב יקבל עוד Boost, וישמע עוד יותר מלא ודינמי, נקודת החולשה היחידה בהפקה המהוקצעת של האלבום הנוכחי).

מרגש לחזות ברגע בו להקה נולדת מחדש, או לפחות מבינה לאן פניה מועדות. מרגש להיות שם כשנולדת מול אוזנינו להקה חדשה, שלמה ובוגרת יותר מאי פעם. Anno Domini High Definition הוא ה-Moving Picrutes של Riverside – האלבום המרוכז, הטהור, השלם, הבוגר, המהודק ביותר שלהם עד כה. מהרכב חביב שתמיד חלף ליד האוזן, Riverside הפכו להרכב מסקרן ומעורר ציפייה. Anno Domini High Definition הוא אחד מאלבומי המטאל הטובים של 2009, וזו דעתי.
|MS|3387|MS|