Riverside – Shrine Of New Generation Slaves

מעבר להפרדה ז'נרית בין להקות ישנה גם הפרדה מסויימת לפי ארץ מוצא. לא שיש הכרח ספציפי ליצירת מוזיקה שתישמע "שוודית" או "הולנדית", אבל בכל זאת אין הרבה יוצאות דופן בעניין. אני לא יודעת אם Riverside הם מיוצאי הדופן או מאלו שעובדים, במכוון או לא, לפי מתודות ספציפיות מארץ מוצאם, פשוט כי לא שמעתי על הרבה להקות פולניות שעושות מטאל (או לצורך העניין הרבה להקות פולניות בכלל…). אבל בכל זאת, אני יוצאת מנקודת הנחה שהם לא הלהקה הפולנית היחידה שאני מכירה, כי זה לא הדבר הראשון שאני בודקת כשאני נתקלת בלהקה שחדשה לי.

כשקיבלתי את האלבום לסקירה הדבר הראשון שאמרו לי עליו היה "זה פרוגרסיב מטאל פולני". או-קיי. לא באמת ידעתי למה לצפות מהגדרה שכזאת, אבל למרות הכל, משום מה לא הייתי מופתעת ממה ששמעתי. אני לא יכולה לשים על זה בדיוק את האצבע – אבל Riverside נשמעים ממש פולנים. אולי זו העדינות הכללית שיש להם במוזיקה. ברוב הזמן באלבום הבס מוביל והגיטרה רק ממלאת מקום, כשהיא על קלין או דיסטורשן עדין מאין כמוהו, ביחד עם קלידים אווירתיים שנותנים הרגשה מאוד אמביינטית (בניגוד לקלידים עוצמתיים של פאוור מטאל או כאלו שבאים במקום כלים אקזוטים בפולק). או שזה הקול העדין של Mariusz Duda הסולן, שגם ככה מועבר באלבום הרבה פעמים דרך פילטר שגורם לו להישמע כאילו הוא בוקע מרדיו, מה שעושה אותו אפילו ליותר "קטן", אבל זה לדעתי כבר קשור לנושאים שהשירים באלבום מדברים עליהם, בניהם גם קדמה וטכנולוגיה.

Shrine of New Generation Slaves לא נקרא כך לחינם. האלבום כולו מדבר על הבועה המודרנית שכולם חיים בה – בין אם זה נוגע למרדף טכנולוגי, כמיהה לתהילה או אמונה באלוהים. לא משהו שלא דיברו עליו בעבר, אבל עדיין נושא בוער אצל הרבה מוזיקאים.

השיר הראשון, New Generation Slave הוא אחד המעניינים באלבום, למרות פשטותו. הוא מתחלק לשני חצאים, שהראשון מביניהם נשמע כמו פתיח לאלבום, והשני הוא איפה שהשיר באמת מתחיל. אני דיי בטוחה שקיים רפרנס במילים לעבדות השחורים באמריקה, אבל אולי זו רק אני.
The Depth of Self-Delusion שבא אחריו הוא השיר האהוב עלי באלבום, בהליכה. למרות העדינות של האלבום זהו השיר הכי עוצמתי בו, עם ריף גיטרה מגניב בבתים ופזמון שבטח מעולה להופעות.

השיר השלישי, Celebrity Touch, גם הוא יותר מהיר מהשאר, ומדבר על המרדף אחרי קהל ותהילה – נושא קצת חרוש, אבל הוא מתאים בצורה מאוד טובה לתמה של האלבום.
כאן מתחילה איזשהי מטוטלת מבחינת השירים – We Got Used To Us הוא שיר רגוע בין שני שירים שהם פחות (Feel Like Falling הבא אחריו), בלדה נחמדה. Deprived, השיר השישי, הוא פשוט סופר-פרוג. לאו-דווקא מטאל, הוא מאוד מזכיר לי להקות פרוג-רוק שנוטות גם ככה לסאונד רגוע ואיטי, שנמשך ונמרח. מי שלא הכי אוהב מוזיקת פרוגרסיב על סוגיה עלול כבר כאן למצוא את עצמו מאוד משתעמם מהאווירה שמשרים השיר הזה והבא אחריו, Elevator Shrine. הם שניהם ממשיכים את הקו המוזיקלי הזה, והם גם שני השירים הכי ארוכים באלבום (8:30 ו-12:40). למרות ש-Elevator כן משתנה פה ושם (עם אורך כזה איך אפשר שלא), אז מי שיש לו סבלנות מברזל יכול לחכות עד שהקטעים המעניינים יותר יגיעו.

השיר השמיני והאחרון, Coda, כשמו כן הוא – סיום. הרצועה הקצרה הזאת בקושי מגרדת את ה-1:40, והיא בעצם לא שיר שעומד בפני עצמו – זה סוג של המשך לשיר Feel Like Falling, רק עם גיטרה אקוסטית. בתוך הראש שלי מתחולל ויכוח גדול ביני לבין עצמי אחרי השמיעה של Shrine of New Generation Slaves. מצד אחד, זה יכול להיחשב כאלבום פרוגרסיב מטאל דיי צ'יזי, כי יש פרוג יותר טוב מזה (למרות כמה שירים מעולים שיש בו). מצד שני, אם לוקחים את ההגדרה של "מטאל" ומניחים אותה רגע בצד (אפילו תכניסו "רוק" במקומה, זה לא כזה משנה) – תשאירו את ה"פרוג" לבדו וקיבלתם אלבום שנכנס חלק להגדרה כמו מפתח למכונית. לעומת זאת, אם ממשיכים להיות ראש בקיר ולנסות ולהתאים את האלבום למשבצת לצד Dream Theater, Pain of Salvation, Evergrey וכו', זה כמו לנסות להתניע עם המפתח של המכונית את האופניים של השכנה – זה פשוט לא מתאים.

אז שוב, קחו את ה"מטאל" הצידה, וקיבלתם אלבום שיכול לעמוד למשל לצד Solstice Coil המקומיים, או כאחד שבא כהמשך לגדולות הפרוג-רוק כמו Pink Floyd, Deep Purple, או אפילו, אפילו-אפילו Led Zeppelin.

מי שלא אוהב פרוגרסיב – זה לא בשבילכם. ישנם אלבומים אחרים שיותר מתאימים למי שבא מחוץ לז'אנר כדי להיכנס אליו בצורה חלקה, זה לא אחד מהם. זה כמו להשמיע בלאק למישהו שרק אתמול הכיר את Nothing Else Matters כשיר המטאל הראשון שלו – אם דברים נעשים במידה נכונה הם עובדים, כך שאם לז'אנר להיכנס חפצתם – לא האלבום הנכון לעשות זאת. האלבום עלול לשעמם אנשים, אבל זה לא בגלל שהוא גרוע, אלא בגלל ש-Riverside מכוונים לקהל יעד מאוד ספציפי, שגם ככה מצטמצם כשמדובר כאן במגזין בשומעי מטאל. אבל פרוגריסטים – לא חסר מכם – לכם בהחלט כדאי להתפנק בעותק של Shrine, כי סך הכל, למרות שהוא קצת נסחב לקראת הסוף, הוא מהנה בהחלט!

Riverside עושים מוזיקה ספציפית מאוד, לכן לא כל אדם יתחבר, אבל את מה שהם עושים – הם עושים טוב.