Rob Zombie – Zombie Live

Rob Zombie הוא כבר ממזמן לא "רק" מוזיקאי. מדובר בתעשייה של איש אחד, שמתפקד כמוזיקאי ותיק, צייר, במאי ותסריטאי. כמוזיקאי, אנחנו מכירים אותו בעיקר כמנהיג להקת White Zombie (הנקראת כך ע"ש סרט אימה קלאסי בכיכובו של האחד והיחיד, בלה לוגסי). להקת האינדסטריאל הנפלאה הזו הייתה פעילה כמעט עשרים שנה, ושחררה כמה אלבומי מופת, כשהבולט מעל כולם היה האחרון שלה כהרכב פעיל – Astro-Creep 2000.

בשנת 1998 החליט רוב זומבי לפנות לקריירה עצמאית, לאחר שהקליט שיר עם האליל שלו (והאיש שהשפיע בצורה ישירה ובולטת על הלוק הכללי של רוב זומבי כבן אדם), Alice Cooper. השיר הזה, "Hands Of Death" (שהופיע בפס הקול של הסדרה "תיקים באפילה") היה מועמד לגראמי, וכנראה נתן לרוב זומבי את התיאבון הגדול לפרוץ בצורה עצמאית, כשהוא לא תלוי בלהקה מאחוריו.

המהלך הזה היה תמוה בעיני המון אנשים, שכן זומבי היה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, ולפחות באלבום הראשון שלו כאמן סולו, לא היה המון הבדל בין החומר החדש לחומר שהקליט עם הלהקה. נכון, היו הבדלים בסאונד, אבל הלחנים והנושאים בהם התעסק זומבי לבדו היו המשך די ישיר של ימיו עם הלהקה.

אבל זומבי התפתח מאז, כיוצר ענף שטווה חוטים בסוגי המדיה השונים. קודם כל, הטקסטים שלו הלכו והתבגרו. נכון, הוא עדיין מתעסק המון במיתולוגיות אימה אמריקאיות, ועולם התוכן שלו מושפע מהקולנוע ללא עוררין, אבל במקביל לטקסטים ילדותיים-משהו שלא משתנים עם השנים, הוא החל להתעסק בעצמו, גם אם זה לא נראה כך מקריאה ראשונה.

ההוכחה הניצחת לכך שזומבי החל לכתוב על עולם המושגים האישי שלו, היו הסרטים שלו. בסרטו הראשון, "בית 1000 הגופות", אפשר היה למצוא הקבלה ברורה בין הטקסטים שהוא כותב לעצמו (וקודם לכן, להרכב שלו) לבין סגנון הסרט – צעקני, מודע לעצמו, צבעוני ומלא במחוות לקולנוע האימה הקלאסי.

החל מסרטו השני, הוא החל להתעסק במה שהוא מכיר מהבית – עולם אמריקאי טראשי, אלים, מלוכלך, אותנטי. כך נראו הסרטים הבאים שלו ("דחויי השטן" והגרסא החדשה ל-"ליל המסכות") וכך נראים הטקסטים הנוכחיים שלו – הרבה יותר מהודקים, אמיתיים. כאלה שמגיעים מהקרביים ולא מהשכל.

וכך גם נשמעת המוזיקה שלו: בשנים האחרונות זומבי נוטה פחות לעולם האלקטרוניקה, ומסתמך יותר על ביצועים אקוסטיים, שנתמכים בשילוב של סאונדים אלקטרוניים (בניגוד ל-White Zombie, שהייתה להקת אינדסטריאל לכל דבר). שיא ההתבגרות שלו מובא בצורת אלבום הלייב הראשון שהוא משחרר בימים אלו, הנקרא Zombie Live, וכולל 18 שירים מהקריירה הארוכה שלו – החל מהתקופה עם הלהקה, ועד ימי הסולו שלו.

למרות החיבה שלי ל-White Zombie, אני מעדיף בבירור את קריירת הסולו של זומבי, שכן הוא מציג קו מוזיקלי הרבה יותר מגובש ובוגר. וכך גם באלבום ההופעה הזה, בו השירים של זומבי מקריירת הסולו נשמעים הרבה יותר טוב ונכון – הלחנים עשירים (שכן הם מותאמים יותר להרכב אקוסטי) והביצועים מסעירים יותר. עם זאת, אי אפשר שלא לציין לטובה את השילוב של עולם הסמפלרים והדגימות האלקטרוניות שזומבי מביא איתו להופעה, משהו שהמון הרכבים לא מצליחים לייצר בצורה מוצלחת.

ההרכב הנוכחי שלו כולל את ג'ון 5, לשעבר הגיטריסט של Marylin Manson, טומי קלופטוס (בוגר Alice Cooper) ופיגי די, בסיסט שניגן עם כמה הרכבי פאנק מטאל עד שנחת באולפן של רוב זומבי. ביחד, הארבעה מציגים מופע עשיר, מהוקצע, שנשמע מעולה על דיסק וסביר להניח נראה בהופעה מרשים במיוחד, לאור העובדה שזומבי משקיע בפן הויזואלי של ההופעות שלו לא פחות משהוא משקיע בעיצוב הסאונד.

מתוך כל השירים באלבום, אפשר לציין לטובה את הביצועים ל-"American Witch", "House Of 1000 Corpses", "More Human Than Human", "Supercharger Heaven" וכמובן, שני השירים הכי אהובים עלי מהרפרטואר העשיר של האיש הצבעוני עם קול המתכת – "The Devil's Rejects" (שמעביר בך צמרמורת כשאתה שומע את הקהל מריע ברקע של השיר הרשע והמלוכלך הזה), ו-"Dragula", שכמו הנ"ל, נשמע מצמרר בליווי קריאות הקהל.

ללא ספק, מדובר באלבום הופעה מעולה, כזה שמחזיר את האמון באלבומי לייב, פורמט שנוטה להיות מיותר אצל הרכבים מסוימים, שפשוט לא נשמעים טוב בהופעה. לא זה המקרה אצל רוב זומבי, שאחרי כל כך הרבה שנים בשטח, מעניק למעריצים שלו מוצר מהוקצע, מהנה ומרשים.