Root – Hell Symphony (Re-Release)

את Root שמעתי לראשונה אי שם ב-1993 או 1994, וזה היה כשחבר שלי קנה עותק של התקליט Temple In The Underground, האלבום השלישי של הלהקה הצ'כית, והשני שלה בשפה האנגלית. שנינו נפלו ברגע ששמענו את האלבום. גילינו להקה שעושה מטאל מלודי, מנוגן היטב, ששומרת על האגרסיה והאפלה שמאפיינת בלאק מטאל. רמת הנגינה של חברי הלהקה הייתה מהשורה הראשונה, האווירה הייתה אווירת אולד-סקול שמזכירה את Venom חלק מהזמן, והסולן בעל השם המוזר Big Boss כיכב עם קול בלאק מטאל מהמרושעים ביותר ששמעתי, תוך שהוא מגוון עם שירת בריטון אופראית. זה היה שונה מכל דבר ששמעתי בז'אנר, וטוב ממרבית הדברים.

במהלך השנים הלהקה זכתה להצלחה כמעט ורק באירופה המזרחית, למרות שהמוזיקה בהחלט הייתה זכאית לקהל גדול יותר. חברי Root שינו את הסגנון, ריככו אותו קצת, והפכו להיות יותר מלודים ואפילו קצת פרוגים בגישה המוזיקלית, אבל עדיין התאפיינו בגישה קודרת ואפלה שבהחלט נלקחה ממטאל קיצוני בהרבה. למרות כל זה, הלהקה נשארה מוכרת בעיקר בקרב קאבל קטן יחסית של יודעי דבר. לייבל הדום השבדי I Hate Records לאחרונה עשה צעד גאוני מבחינתי – הוא הוציא מחדש כמה מאלבומי הלהקה שלצערי נדירים מאד להשגה כיום, הראשון מביניהם הוא זה, Hell Symphony, השני של הלהקה והראשון שלה באנגלית. ההוצאה כוללת גם כמה שירים בהופעה חייה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא שלמרות שהוא מוקדם במיוחד ללהקה, הוא כבר עומד בזכות עצמו כיצירה של ממש, ולא נופל מהחומרים המאוחרים יותר שלה.

הדבר הראשון שניתן לשים לב לו באלבום הוא שהוא מנוגן היטב, ומופק היטב, כמה דרגות יותר גבוהה ממרבית האלבומים בבלאק מטאל שיצאו באותה תקופה (1991), הדבר השני הוא עד כמה ייחודיים וחולניים נשמע קולו של הסולן Big Boss כאן, אחד הקולים היותר מעניינים שניתן לשמוע בז'אנר. לאחר קטע אינסטרומנטאלי ארוך הלהקה מגישה את "Belial", הראשון בסדרה של שירים בעלי קונספט משותף, והוא שכולם נושאים שמות שונים של השטן. השיר שוב מכיל מלודיה ברורה, אבל הוא אגרסיבי בכל קנה מידה. הוא עובר ממהירות כמעט דומית למהירות בלאק מטאל אופיינת יותר. מה שכנראה מייחד את האלבום הזה לעומת רוב החומרים העתידיים של הלהקה הוא השימוש המועט בקול הבריטון האופראי של Big Boss – כאן רוב השימוש הוא בגראול \ שריק שלו, כשרק בשיר "Astaroth" הוא מגיח למספר רגעים. למרות זאת, המורכבות והמוזרות של הלהקה נוכחות בכל רגע ורגע, אם לתאר זאת בפשטות – הלהקה עושה את אחד מאלבומי הבלאק מטאל מרובי השכבות והכבדים ביותר שניתן לדמיין.

השירים נעים בין קטעים כמו "Asmodeus", שמכיל אווירה קודרת ומכבידה, לבין קטעי טירוף במשרה מלאה כמו "Satan" – קטע שמבוסס על נאום של Big Boss על רקע מקצב תופים בלבד, ללא גיטרות או תוספת אחרת. מדובר באחד הרגעים הפחות שפויים שהלהקה יצרה, הקולות שבוקעים מהריאות של הסולן הזה הם משהו שבקע הישר מהגיהינום. לסיכום, זה אחד מאלבומי הבלאק הטובים שנוצרו לדעתי האישית, חובה לכל מעריץ של תור הכסף של הסגנון בתחילת שנות התשעים, מצד שני הוא גם כזה שעלול למצוא חן בעיני כאלו שלא מגיעים מהז'אנר, אבל כן מחפשים מטאל שמנוגן היטב ומכיל כמויות מפתיעות של מקוריות וייחודיות.