Rotting Christ – The Heretics

אם Rotting Christ היו מחליטים להתמודד בבחירות האחרונות לכנסת ולהשתמש באלבומם האחרון "The Heretics" כמצע, סביר להניח שהרשימה לא זו בלבד שלא הייתה עוברת את אחוז החסימה, אלא נפסלת כבר קודם לכן. ישראל, ערש לידתן של שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, היא אולי המקום האחרון עלי אדמות שיצירה מוזיקלית המוקדשת לכופרים ומאדירה את שמם תתקבל באהדה, שלא לומר בחרדת קודש.

"The Heretics", שיצא בפברואר השנה, הוא האלבום ה-13 של הבלאקרים היוונים, והחמישי שיוצא בלייבל Season of Mist, וככזה הוא מהווה המשך של הקו המוזיקלי של ההרכב בעשור האחרון. אם לשאוב השראה מהמיתולוגיה הרומית דווקא ומן המיתוס על צמד האחים רמוס ורומולוס שלהם מיוחס ייסוד רומא, מייסדי RC, צמד האחים סאקיס ות'מיס טוליס, כבר מזמן אינם יונקים חלב מאמם, נציגת הדור השני של הבלאק. את הסאונד המלוכלך והבראשיתי שאפיין את אלבומיהם הראשונים הם זנחו לטובת סאונד אפּי, הפקה מלוטשת ולעיתים בומבסטית, שילוב של כלי נגינה אקזוטיים, וחיבה יתרה למקהלות גרגוריאניות.

האלבום הנוכחי לא מהווה בשורה חדשה מבחינה מוזיקלית. למרות ההתרחקות המסוימת ממוזיקת העולם, שאפיינה את שני האלבומים האחרונים –"Rituals" מ-2016 ו-Kata Ton Daimona Eaytoy"" מ-2013 – המקהלות הגרגוריאניות עדיין שם, ביחד עם ריפים קליטים ועם התיפוף השבטי של ת'מיס. יתרה מזאת, אין צורך לבצע בדיקת רקמות בחלק משירי האלבום החדש כדי להגיע למסקנה בדבר התאמה גנטית בינם לבין כמה משירי שני האלבומים שקדמו ל-"The Heretics".

החדשנות היא במסגוּר, ובעובדה שמדובר באלבום קונספט, שהתמה המרכזית שלו היא כפירה. תמה זו לא באה לידי ביטוי בקריאות "Hail Satan" פשטניות, אלא בהישענות על הוגי דעות שסירבו לקבל בהכנעה את הפרדיגמה הדתית, בבחינת "כזה ראש וקדש". בלאק מטאל לביבליופילים אם תרצו.

מאפיין ייחודי נוסף של היצירה, שניתן לשמוע אותה כמכלול (להוציא הרצועה האחרונה, "The Raven"), הוא השימוש של RC באמצעים אומנותיים, שבאורח אירוני מקורן באותן אידיאות שההרכב יוצא חוצץ נגדן. בין אם RC עשו זאת בכוונת מכוון ובין אם לאו, התוצאה היא שליטורגיקה היא האריזה המושלמת לטקסטים אנטי-דתיים מובהקים.

הרצועה הראשונה, "In the Name of God", היא לכאורה תמונת ראי של "In Nomine dei Nostri", הרצועה שפתחה את האלבום הקודם. רוחות קרירות המנשבות במסדרונות אבן נוקשים מקדמות את פנינו בפתח השיר, וברקע אפשר לשמוע את הנזירים הגרגוריאנים שרים על רקע קירות מתקלפים. על רקע האווירה האטמוספרית נשמע קול גברי, שבדיקציה בריטית מדקלם פראפראזה על ציטוט של הסופר הרוסי פיודור דוסטוייבסקי. לא נותר לנו זמן רב לכווץ את מצחנו בניסיון לרדת לעומקה של המובאה, שכן התיפוף השבטי המהיר של ת'מיס מטלטל אותנו, והודף אותנו בחוזקה למעבה המנזר כדי לשמוע את אחיו עצמו ובשרו, סאקיס, שאוחז בידו אבוקה בוערת ומכריז מלחמה בשם האל. מבחינת הדובר, האש שבאבוקה אינה אש מאכלת, אלא אש מטהרת ומזככת; אש שבלהבותיה יישרפו מכשפות ויטוהרו חטאים ותשוקות. באופן כללי, האש ב-"The Heretics" היא בבחינת אש תמיד: הלהבות שניצתות ברצועה הראשונה אינן כבות כמעט לכל אורך האלבום, וכמו פרומתאוס מהמיתולוגיה היוונית שהתעקש להמשיך ולהעניק את מתנת האש לבני האנוש, סאקיס דואג להמשיך וללבות את האש כמעט בכל רצועה. השיר מסתיים ב-outro של הפילוסוף הגרמני הנודע פרידריך ניטשה, שפונה בלהט לקוראיו ומפציר בהם לקחת לידיהם את השליטה על גורלם.

הרצועה השנייה נפתחת בפריטת טרמולו מהירה. לקולו העמוק של סאקיס ולקריאותיו הפגאניות למצוא את הניצוץ האלוהי באש, באדמה, בגשם ובאוויר, מצטרף בהמשך קול נשי יפהפה, ששובר את רצף הטסטוסטרון של סאקיס ומקהלת הגברים.

את "Heaven and Hell and Fire" תוחמים שני ציטוטים: תחילה של ג'ון מילטון מתוך הפואמה "Paradise Lost" ובסוף של תומס פיין, הוגה דעות שנולד באנגליה אך הפך לימים לתומך נלהב במרד של מושבות הכתר באמריקה נגד מדינת האם, ושהתפרסם גם בשל כפירתו הפומבית והנחרצת בדת. את הציטוט מיצירתו של מילטון מבצע סאקיס על רקע נאקותיו של אדם שנמתח בגלגלי האינקוויזיציה. הן עבודת התופים והן עבודת הגיטרות ברצועה זו הן מהמשובחות שניתן למצוא באלבום. התיפוף הקצבי של ת'מיס נשמע כמו רקיעות רגליהם של ה-Unsullied מ"משחקי הכס", ובגזרת הגיטרות אנו מתענגים על שכבות של נגינה מלודית ועל סולו שרד.

למרות שמה, הרצועה הרביעית Hallowed Be Thy Name"" אינה קאבר לשיר הנודע של Iron Maiden. אלא מדובר כאן בשיר איטי, שאף הוא מדבר בשבחה של האש.

השיר שלאחריו, ""Dies Irae, הוא הזדמנות עבור RC לתת את האינטרפרטציה שלהם לנכס צאן וברזל קתולי: המזמור הלטיני שמתריע מפני חרון אפו של האל ביום הדין. אך אבוי, אצל "רוטינג" הזעם הוא דווקא הזדמנות ללידה מחדש של ממלכה שבנויה על יסודות של אור ואש, רמז אפשרי לדת הזורואסטרית, שהאש היא אלמנט מרכזי שלה.

חסידי או שמא קנאי הבלאק האורתודוכסי, שעבורם "רוטינג" של היום היא עצמה בבחינת כופרת, ימצאו אולי ברצועה השישית איתות אפשרי לחזרה בתשובה, בעיקר בגלל הבלסט ביטס והטרמולו. בשיר מהפנט זה, שעתיד לשלוח אתכם בוודאות למוש פיט, מדקלם סאקיס בשפת אמו, באינטנסיביות כזו, שאפשר ממש לחוש את זיפי זקנו על העור. בהעדר שליטה ביוונית, כל מה שנותר לי לדמיין הוא חיילים פורצים במהירות מבטן העץ של הסוס הטרויאני.

אנו מגיעים לשתי הרצועות האהובות עליי באלבום: "Fire, God and Fear" ו-"The Voice of the Universe". שירת ציפורים וקולותיהם מרקיעי השחקים של נזירים גרגוריאנים נוסכים בנו רוגע בפתח השיר "Fire, God and Fear". אלא שאת האידיליה הזו מפריעים דבריו הנוקבים של וולטר, שאינם זקוקים לפרשנות נוספת: "Those who can make you believe absurdities, can make you commit atrocities" (בתרגום חופשי: אלה שיכולים לגרום לך להאמין בדברים אבסורדיים, יכולים לאלץ אותך לבצע מעשי זוועה). אין בשיר זה תחכום מיוחד: הריף הוא פשוט, והקלידים מנגנים אותו תו לכל אורך השיר. אלא שהתזמור הוא בכל זאת מושלם, מקולו של סאקיס שמהדהד אלינו בחזרה ועד לסולו "וואה-וואה" א-לה פרדייז לוסט. מומלץ להגביר את הרמקולים ולשמוע בווליום מקסימלי.

רצועה מופתית נוספת היא "The Voice of the Universe". במרכזו של השיר דיאלוג בין שתי שפות המייצגות שתי ציוויליזציות, שמוצאות עצמן לא אחת משני עברי המתרס: לטינית, שמזוהה עם הנצרות הקתולית, והערבית, שפת הקודש של האסלאם. אולם, בעוד שבטקסט שמושם בפיהם של דוברי הלטינית בשיר הוא מונוטוני: חזרה רפטטיבית על צמד המילים "Ave Gloria", דווקא הטקסט בערבית הוא חתרני. וכך, נוצר ניגוד מעורר מחשבה בין הלטינית המאובנת והדוגמטית, לבין הערבית, שקוראת תגר על הסדר הקיים ושמטיפה לקרוע את האזיקים, לצאת מבית האסורים המחשבתי, ולבסוף אף מכריזה ש"בית השטן קום יקום מעתה ועד לנצח נצחים". מי שאחראי להנגדה זו הוא לא אחר מאשר אשמדאי, סולן להקת Melechesh, שסיפור חייו, ובעיקר עזיבתו את עיר הולדתו ירושלים ומעברו להולנד, יכול לשמש דוגמה חיה למחיר שנאלץ לשלם אדם בכלל ואמן בפרט בגין דעות "חריגות" או אמנות שחורגת מהקונסנזוס. כמו ברצועה הקודמת, גם לשיר זה אני מצרף "הצעת הגשה" מטעמי. כדי להגביר את אפקט ההנאה משיר זה, שימו פעמיכם לעיר העתיקה בירושלים, ומצאו נקודת תצפית טובה, כזו שתאפשר לכם לשמור על קשר עין הן עם מסגד אל-אקצה והן עם צריחי הכנסיות. נגנו את השיר, ותקבלו את התחושה שהדיאלוג או ההתנצחות בין הדתות מתקיימים ממש לנגד עיניכם.

השיר הלפני אחרון, "The New Messiah", הוא הד בנג במיטבו. זהו שיר מלא בוז על סוחרים שהבטחותיהם לנסים ולישועות בשם הדת היא מרכולתם. אף שמדובר כאמור באלבום קונספט, אך טבעי הוא שאף בקרבם של כופרים יימצאו יוצאים מן הכלל. כזו היא הרצועה האחרונה באלבום, שהיא בבחינת "כבשה שחורה" , שכן היא אינה עוסקת בכפירה או בכופרים אלא היא מחווה לפואמה הנודעת של אדגר אלן פו, "The Raven". הצלחתו של השיר היא בכך שהוא מצליח להעביר לנו את האימה הזרועה לכל אורכו של שיר אניגמטי זה, אימה שהיא תוצאה של חוסר האונים מול העורב השחור והפלאי שבפיו, או ליתר דיוק במקורו, מילה אחת בלבד: "Nevermore".

אם לסכם אפוא, RC שיגרו ל-2019 אלבום מבוסס ריפים, שמתרחק מעט ממוזיקת העולם של האלבומים שקדמו לו, אך כזה שתובע התעמקות, ולא שמיעה אגבית. זהו אלבום, שחלק גדול משיריו לא רק מועמד להיכלל בסט ליסט עתידי, אלא שיזכה למקום של כבוד בפנתאון המוזיקלי של הלהקה.