Rush – Time Machine 2011

למול חוסר הצדק המשווע, ניצבת עובדה עצובה, שאולי יכולה לספק תשובה לשאלת ההגינות שנשאל בעוד שתי מילים: איך קרה ש Rush, אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה – מעולם לא נכנסה ל"היכל התהילה" של הרוק, על אף שהיא בהחלט עומדת בקריטריונים של אותו היכל תהילה, שממוקם בקליבלנד, ארה"ב? הכיצד?? בשנה בה גם Guns N Roses וגם Red Hot Chilly Peppers מקבלות את החותמת המכובדת, ונכנסות בעוד כמה חודשים להיכל התהילה, השאלה הזו מטרידה יותר מתמיד – לא בגלל ששתי הלהקות הנ"ל לא ראויות או לא טובות, ולא בגלל שהן למדו כל מה שהן יודעות מ Rush (הן לא), אבל מכיוון שהשלישייה הקנדית הזו סוגרת עוד מעט 40 שנה בתעשיית המוזיקה, ארבעים שנים של עשייה בלתי פוסקת, ללא פרגון מאסיבי מהתקשורת, מבלי לשחק את המשחק המוכר של יחסי ציבור, ומבלי להתחנף. טוב, אולי עם קצת התחנפויות, אי שם בשנות השמונים, אבל מי לא עשה טעויות בעשור המסריח ההוא?

אולי בשביל להוכיח עד כמה זה כואב להם, ואולי בשביל להוכיח עד כמה הם מזלזלים בחוסר הכבוד המשווע שאותו היכל תהילה מכובד מפגין כלפיהם, החליטו חברי Rush לשחרר השנה אלבום הופעה, שהוקלטה במהלך שני ערבים מיוזעים ומלאי התלהבות – בקליבלנד. כן, אותו חור באמצע ארה"ב, שחוץ מסיטקומים לא טובים והעובדה שדרו קארי נולד שם, אי שום סיבה טובה לדבר עליו. האלבום הנ"ל, דיסק כפול שמפוצץ בשירים, מתעד את סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה – בינתיים – בו Rush החליטו לצ'פר את המעריצים שלהם, ולנגן את אלבום המופת Moving Pictures במלואו. למי שעדיין לא מכיר, Moving Pictures הוא לא רק האלבום הכי טוב של Rush, הוא גם אחד האלבומים הטובים בהיסטוריה של היקום – כזה שמשלב בצורה מושלמת את כל מה שאתם מחפשים במוזיקה – אגרסיביות ותחכום, מלודיות מנצחות, לחנים מבריקים, כמה המנונים מנצחים, ומעל הכל – קולו הייחודי של גדי לי, הסולן המכוער של הלהקה, שרק מחדד את התיאוריה הידועה שהגה ניל פירט, מתופף הלהקה (ואחד המתופפים המבריקים שאי פעם נגעו בסט תופים) – "או שאוהבים את Rush, או ששונאים את Rush".

למעריצים הלהקה, האלבום הזה הוא סוג של חגיגה לאוזניים – לא רק שהלהקה מנגנת את אלבומה הטוב ביותר בהופעה, ולא רק שבאלבום יש שיר חדש (Caravan, שכבר שוחרר ב 2010, אבל ייכלל באלבום הבא), ולא רק שזה תמיד מרגש לשמוע את ניל פירט בן ה 60(!!) מנגן כאילו הוא לא מהלך על פני כדור הארץ אותו זמן כמו אמא שלי… אלא שרוב השירים באלבום ההופעה הזו אינם חדשים, ואינם השירים הטיפוסיים שהלהקה נהגה לנגן בהופעות – כך שבעצם מדובר כאן בממתק מכובד בהחלט. גדי לי, הידוע בכינויו גדעון לוי, אף הגדיל וציין בחוברת המידע שבדיסק שבאחד מהשירים הוא פישל בצורה מביכה ביותר (Presto), ולכן ביקש לנסות לתקן את הביצוע באמצעות הקלטה מהערב השני בקליבלנד, על מנת שחווית ההאזנה לא תיפגם – אקט מוזר, אך מבורך, בצורה מסוימת.

הבעיה עם האלבום הזה היא שגם למעריצי הלהקה הוא מיותר, הלכה למעשה. לצורך ההבהרה, נציין כי מתחילת שנות האלפיים, Rush שחררו שנים וחצי אלבומים: Vapor Trails המעולה מ 2002, Feedback, האי פי החביב ביותר מ 2004, ו Snakes and Arrows המאכזב וחסר המעוף מ 2007. לעומת ההספק הדל אך סביר הזה, הלהקה שחררה חמישה אלבומי הופעה, כשהנ"ל הוא החמישי. כן, כן – חמישה. מתוכם אחד נחשב לאלבום הופעה מופתי (Rush in Rio), אחד סביר אך לא יותר מזה (R30), אחד שהוא בכלל רימאסטר לאלבום הופעה נדיר מ 1984, ואחד שהוא ביצוע לייב מאכזב לא פחות לאלבום המאכזב Snakes and Arrows. אז בעצם – למה אנחנו צריכים עוד אלבום הופעה של הלהקה?

חמור מכל, אלבום ההופעה הנוכחי מדגים היטב את הבעיה האלמותית של להקות מסוגה של rush, הנשענות על ביצועים טכניים מרשימים, לא פחות מאשר על כתיבת שירים מנצחת – הם מבוגרים מדי בשביל החרא הזה, אם להשתמש בביטוי מתוך "נשק קטלני". לא יעזור כלום, אבל לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, והחבר'ה מ Rush מתבגרים. אמנם, הם עדיין מנגנים במרץ שלא יבייש אף בן 30, אבל לשמוע שירי מופת כגון Tom Sawyer או YYZ בחצי טמפו זה קצת מבאס – ועל אחת כמה וכמה כאשר הסאונד של האלבום אינו טוב במיוחד, ומעביר חוויה מקומפרסת ברוב השירים. אין ספק שלראות את הלהקה מבצעת את ההופעה הזו היא חוויה יוצאת דופן, אך יש הבדל מהותי בין לעמוד בקהל ולראות את אלילך מנגנים במרץ גם בגיל 60, לבין לשמוע את הביצועים בבית, ולהבין שהם… ובכן – פשוט לא משהו.

מעריצים ותיקים לא יוותרו על האלבום, אבל מאזינים חדשים מוזמנים לדלג עליו ולרוץ לשמוע את האלבומים המקוריים. אם כבר אתם רוצים להיכנס לעולם המופלא של הטריו הקנדי הזה, ואתם רוצים לעשות זאת עם אלבום הופעה, חפשו בבקשה את Rush in Rio, או את All the World's a Stage, או את Exit, Stage Left המופתי, שהוא אחד מאלבומי ההופעה המושלמים אי פעם. Time Machine 2011 הוא אמנם מכונת זמן, אבל לא דלוריאן – מקסימום חיפושית יפה, שנוסעת לא טוב.