Sacred Oath – Sacred Oath

להקת המטאל האמריקאית הוותיקה Sacred Oath התחילה דרכה ביצירת פאוור מטאל איכותי אי שם בשנת 1984, אבל הוציאה רק שלושה אלבומי אולפן מאז – כולל זה הנוכחי הנושא את שמה, בעיקר בגלל תקופה מרובת שנים של חוסר פעילות בין לבין.

אלבומה הראשון של הלהקה – A Crystal Vision שיצא ב 1987 הוצא מחדש ב 1999, וזכה להכרה כקלאסיקה פחות מוכרת של הז'אנר, הצלחת ההוצאה מחדש גרמה לכך שהלהקה החליטה לחדש את פעילותה ולהוציא אלבום קאמבק בשם Darkness Visible ב 2007, שכמו ההוצאה המחודשת של אלבום הבכורה – יצא גם בחברת Sentinel Steel האמריקאית.

האלבום הנ"ל הוא ללא ספק מאלבומי החזרה הגדולים של הז'אנר, פאוור מטאל מלודי, כבד וקליט – שהושפע קשות מ Iron Maiden, אבל נראה שבאלבום הנוכחי סולן/גיטריסט הלהקה Rob Thorne וחבריו לפשע העלו את הרמה בכמה דרגות, והם מוציאים פה אלבום שבהדרגה הופך לאחד האהובים עלי ביותר בינתיים השנה.

האלבום, הנושא הפעם את שם הלהקה, מתחיל מכך שהכול בו מרגיש מושקע יותר – החל מהעטיפה האיכותית והחוברת הפנימית, ועד – וחשוב יותר, הסאונד. בשעה שהאלבום הקודם היה ברור לשמיעה, הפעם המיקס שנעשה מתאים הרבה יותר מהלהקה, סאונד התופים הורד קצת והוא פחות דופק בראש, והבס הוגבר, לפעמים קצת יותר מידי, אבל הוא בהחלט מתאים ללהקה שגם הבס בה מושפע מאד מזה של Iron Maiden.

כל זה טוב, כי מבחינה מוזיקלית נראה שהלהקה הזו פשוט לא מסוגלת לטעות. הסולן Rob Thorne הוא בקלות אחד מסולני המטאל המלודים הטובים שפועלים בסצנת המטאל האמריקאית הנוכחית, הוא זז מ Mid-Range בסיסי וטוב לעליות דמוית סירנה אווירית בקלות מרשימה. ההגשה שלו בשיר הפותח – Paradise Lost עוזרת להעלות את השיר, המצוין בזכות עצמו, לרמה אחת מעבר. בשעה שגם Words Upon The Stone שפתח את האלבום הקודם היה שיר התחלה מעולה, השיר הנוכחי עובר אותו בקלות, ומשלב ריפים דמוי Maiden עם הקול החזק של Thorne ליצירת אחד השירים היותר זכירים בז'אנר השנה.

השיר שאחרי – Blood Storm, הוא דוגמא למה שלהקה מוצלחת יכולה לעשות גם כששיר מתחיל ממוצע למדי, הפעם הם עושים את זה בדמות פזמון קליט וחזק שלוקח את הריף הממוצע של השיר ועושה לו שדרוג לרמה אחרת.

הכול באלבום הזה מרגיש נכון ומדויק, החל מהסאונד, דרך השירה החזקה, הריפים, וגם הנגינה של כל חברי ההרכב, מתופף חזק עם עבודת מצילות מרשימה, בסיסט שנותן רקע ובסיס לכל השאר, וחשוב כנראה מכל – כמות גדולה של לידים איכותיים, אחת מאבני הבסיס של הפאוור מטאל האמריקאי שאין אלבום טוב בסגנון בלי נוכחות שלהם.

לסיכום – טוב לדעת שהלהקה הזו קיימת, טוב באופן כללי לראות שלא מעט מהלהקות הגדולות האלו של שנות השמונים מחליטות לחזור לעניינים ולהוציא אלבומים שחלקם עוקפים את אלו של הלהקות הצעירות יותר בסיבוב, נראה ש Iron Maiden טעו בשירם הידוע מ 1988, והטובים לא תמיד מתים צעירים…