Sadus – Out For Blood

במגדיר הנחשים האמריקאי שכחו נחש חשוב. מדובר באחד הזוחלים הכי ארסיים שמתגורר לרוב באנטיוק שבמדינת קליפורניה, כשהוא לא עושה סיבובי הופעות עם להקת הת'ראש מטאל שלו Sadus. הנחש המדובר הידוע גם בשם דרן טראביס הוא כה ארסי, עד שאפילו אפשר לשמוע את זה מהקול שלו. כל מילה וכל לחישה או צעקה מובעת בארס בלתי נתפס, ארס אכזרי וציני שיגרום לדייב מסטיין לגזום את שיער ראשו ולהתפלל חסר אונים לבואו הבא של ישו, ולמה לכל הרוחות הוא מתעכב.

Sadus הוציאו השנה את אלבומם החמישי במספר, Out For Blood, שלקח את הלהקה רחוק יותר משורשיה הת'ראשיים, אבל הותיר את שלושת האלמנטים העיקריים שאפיינו את הלהקה, הלא הם: נגינת הבס הפלאית של סטיב דיגיורגו, שאינו יודע מנוח, ודאי לא בלהקת האם שלו; שירתו הארסית של דרן טרביס, שהרוק שלו הוא כנראה סוג של ציאניד; המהירות הכסחיסטית, שאמנם מקבלת בו אוריינטציה שונה, אבל מוכיחה ש-Sadus לא איבדו את זה, גם לא אחרי 22 שנות קיום.

Sadus היא להקה שמתעוררת כמו ענק ישן פעם בכמה שנים, מוציאה אלבום, עושה סיבוב הופעות רחב הקף, ומתפזרת לה לכל מיני מקומות. הפעם האלבום הוא אכזרי וכבד יותר מקודמו, Elements Of Anger. גם פה נשארו הניסויים הביזאריים במוזיקה אלקטרונית, וגם מגע מסוים של מטאל מודרני, אבל אין ספק שמדובר באלבום מרהיב, וחובה בבית לכל בסיסט המכבד את עצמו בעולם המטאל וחושב שהוא כבר שמע וראה כל מה שמר סטיב דיגיורגו עולל.

אנחנו פותחים את האלבום עם ריצה מהירה המזכירה לנו את הרגעים היותר מהירים של Iron Maiden, בעיקר בזכות ההפקה הנוצצת הדוחפת את הבס קדימה, מאד-קדימה, לכל אורך האלבום שמגיע כמעט לאורכו של שעה. השיר הראשון, "In The Name Of…" מתחיל באותה עוצמה שזכרנו את Sadus מאז ומתמיד. הבתים המהירים הנורים מפיו של דרן טראביס בזמן שדיגיורגו וג'ון אלן המתופף הנוקשה והחד של ההרכב יורים את כל מה שיש להם על חטיבת הקצב. קולו של דרן גבוה, מאד גבוה יחסית לשירת ת'ראש מטאל, לעומת Kreator או Slayer מאותו צד של המתרס.

אנחנו רק נרגעים לרגע עם מטחי רובים בסוף השיר, לפני שהסינתיסייזר נכנס בשיר "No More" ומציג שיר רבע-אינדסטריאל, המתחבר בצורה מושלמת אל תוך שיר ת'ראש מיד-טמפו נהדר. הפזמון המרהיב הוא ת'ראש מטאל במיטבו בו דרן טראביס וסטיב דיגיורגו צועקים בצורה מדויקת את המילים. השיר מאבד תנופה עם כל קטע אלקטרוני, וזה קצת פוגע במומנטום שלו, אבל אלו רק הפסקות שנועדו לקרר את הדם שלנו לפני הגיחה המטאלית של כל בית. עם היציאה האלקטרונית של השיר המאזין כאילו נסחף אל תוך החלל הרובוטי שמשרה האווירה, עד שהוא נוחת אוורירי כנוצה אל מול השיר הבא.

"Smackdown" מתחיל עם הבס של דיגיורגו לבדו, בקטע מהפנט. בשישה מיתרים נטולי-פרטים הוא מבצע קטע קצר כפתיח ומתחיל את השיר עם המלודיה המובילה – מראה לכולם מי הבוס של Sadus ואיך דברים מתנהלים בעולם שבו הבס הוא הכלי המוביל בהרכב. להוציא את המלודיה הפותחת המובילה גם את שיאו של השיר, הוא עדיין מרגיש כשיר מיד-טמפו טיפוסי. הוא עולה ויורד בדרייב שלו, אך לא מצליח להישמע קליט כמו השירים הקודמים. למרות כל זאת, גם אם מבחינה מסוימת השיר הוא קצת חלש מערכו ה-"להיטי" – הוא מהווה בעיטה חיננית של נגינה מרהיבה, מדויקת ואיכותית של Sadus.

שיר הנושא הוא אחד מהשירים המהירים פה, שעל השירה המלווה חימשו Sadus את ג'ואן אורטגה, סולנה לשעבר של להקת הברוטאל-דת' מטאל האמריקאית Vile, והם נותנים פה את אחד מהקטעים היותר קליטים שלהם. בהמנון אנטי-ממשלתי ומחאתי לפי הסגנון הישן, הניגוד שנוצר בין שירתו העמוקה של ג'ואן לבין קולו הגבוה במיוחד של דרן יוצר ויברציה חיובית סביב השיר, שיכול בקלות היה להיכתב גם ב-1988. שלושת השירים הטובים ביותר באלבום מגיעים דווקא באמצעו. "Lost It All" נוגע טיפה בגראנג' ביזארי, ונכנס לדרייב מהמם הנוגע באלקטרוניקה, עמום ומטושטש, הנשמע כמו לחישות הנאמרות באיזה חללית נטושה בסרט מדע-בדיוני. דרן מרהיב לנגן פה גם על הגיטרה, לא רק ביוניסונים עם שאר החבורה, אלא גם מלודיות הנוגעות להבי-מטאל, בשיר שהוא כולו אווירה עתידנית על אובדן וייאוש.

האנטיטזה הגמורה של השיר פוצחת ישר אחריו. "Sick" הוא פצצת ת'ראש מתקתקת ומהירה לפחות כמו ש-Sadus הבליחו לבצע שירים אי שם לפני 20 שנה. השיר כתוב בדיוק בצורה הישנה והטובה לאלה שלא מסוגלים לשמוע את Sadus של היום (ומי ישמע כבר איזה שינוי בומבסטי הם עברו… עדיין מפלצת ת'ראש) הפזמון בועט בדיוק לפי הקצב, ובברידג' המהיר כקליע ג'ון אלן מפליא בדאבלים שלא היו מביישים את פיט סנדובל. ישר אחרי "Sick", שהוא אולי השיר הכי פחות צפוי ש-Sadus יעשו, מגיע "Down", שהוא הפתעה גמורה.

ייתכן שיהיו אנשים שישנאו אותו, ויהיו כאלה שיאהבו – אני יודע שהוא עשה לי את האלבום, ואולי חלק ניכר מ-2006. ככה נשמעים Sadus כאשר הם מחליטים לעשות Machine Head, ולעזאזל – הייתה לי הרגשה, אפילו רק לרגע, שהם עושים את זה יותר טוב מ-Machine Head עצמם! המעברים המינימליסטים של ג'ון אלן מרימים את השיר באוויר בעוצמה של רובה-ציד (שמלווה את השיר לפני הסולו הכי מקס קאבלרה שהיה בשנה האחרונה). אני קורא לכל תקליטן מטאל לחרוש על הלהיט הזה. Sadus שולטים בשתי הכיפות בזכותו, גם בת'ראש הישן, ועכשיו יש להם דריסת רגל זועמת בגוון החדש שלו.

"Freedom" ו-"Freak" הם שירים נהדרים, מפגן וירטואוזי של נגינת בס ות'ראש מטאל בכלליות, אך לא מגיעים לרמתם של השירים הקודמים. "Cursed", השיר הארוך באלבום, הוא יצירה המשלבת פסנתר, סיטאר, סינתיסייזר והמון פחד – נפתח באווירה כאילו נסחפו עם שברי אוניה לחוף מזרחי עתיק. השיר העוסק בצורה סיפורית על קללה המונעת מאדם למות באמת, אלא לגווע לנצח נצחים על ספינתו בחיפוש אחר החופים העגומים, מן גרסה ארסית ל-"Rime Of The Ancient Mariner" של איירון מיידן, אבל הפסגה של האלבום מגיעה בסופו, עם אירוחו של מלך סולני המטאל, צ'אק בילי מ-Testament – בשיר שהוא כולו טירוף חושים הנקרא "Crazy".

הדואט של קולו המפלצתי של בילי עם קולו הדק והחותך של טראביס הוא פשוט אחד מהדואטים המושלמים ביותר בעולם המטאל. השיר מזדחל בפתיח קודר ומצמרר אודות מטורף בעל שני אישיות. השיר איטי למדי וכבד כשיר דת' מטאל לכל דבר. הוא עוצר לרגע באמצעו, מתפרץ ביוניסונים האופייניים ל-Sadus ואז נכנס לסחרחורת ת'ראש איכותית – ממש לפני קטע מצליף על הבס. קולו של צ'אק בילי עבה ונטול התייפייפות הדן את המאזין לדפוק את הראש ללא יכולת להתנגד, והוא מוביל את השיר בגאון, בין קטעים כבדים ואלימים לבין קטע קצר ומלודי יותר. השיר גווע בטירוף כמו שהתחיל, כשהשאלה האחרונה שנשאלת בסוף – רודפת את המאזין גם שעות אחרי ההאזנה… "Am I Crazy?" – אני יודע שהם כן.