Salem – Strings Attached

אני חייב לומר שלמרות שאני מכיר את המוזיקה של סיילם עוד משנת 90' בערך, עוד מימי הקלטת המיתולוגית Millions Slaughtered, אף פעם לא התחברתי למוזיקה שלהם. למרות שאין ספק שהלהקה התקדמה ושינתה את מרכיבי המוזיקה שלה, תמיד הייתה לי התחושה שהם מקפידים מידי על נאמנות למקורות המוזיקלים שלהם ומסרבים להתקדם לדברים עכשווים יותר, תכונה שהיא די נערצת בעיני, אבל הטעמים המוזיקלים שלי כן השתנו במהלך השנים, והלהקה תמיד עבדה במקביל לטעמי, אף פעם לא ממש פוגשת אותם.

Strings Attached מוחק את כל מה שנאמר עד היום על הלהקה, נראה כאילו הלהקה החליטה לעצור במקום, לחשוב הרבה, ולהוציא אלבום שמוכיח כמה בגרות ונסיון ההרכב צבר במהלך השנים הארוכות של פעילותו, עוד אי שם ב-1985. לראשונה, לדעתי, ההרכב מראה כל אינטש בפוטנציאל שלו, ולא מפחד לנסות לא דבר חדש אחד, אלא שורה של רעיונות מקוריים שמתחברים ליצור אלבום רהוט, מקצועי, וגם מרגש.

למרות שמדובר בעצם באלבום אוסף, הלהקה נסחה פרשנות שונה כל כך בכל אחד מהשירים, בעיקר בדמות רביעית כלי מיתר שמנגנת כחלק מהלהקה, עד שאין ספק בעיני שניתן לראות את האלבום כאלבום חדש של הלהקה, באותם שירים שאני מכיר מהעבר, כמו Old Wounds, נעשו כל כך הרבה שינויים שהוא כבר מהווה דבר אחר מהגרסא המקורית, וב-99% אחוז מהמקרים, מדובר בתוצאה שהיא לא פחות ממבריקה.

האלבום נפתח במה שהוא דווקא אחד הקטעים הפחות מבריקים באלבום, "A Moment Of Silence" עטוף אווירת הדום, מאלבומם בעל השם הדומה מ-98'. למרות שכבר ברור כי לאלבום סאונד חד וברור, השיר דווקא נחלש בגלל שירת המקהלה הנשית, ולמרות הליריקה החזקה הוא קצת נאבד. האלבום מתחיל באמת מבחינתי בשיר השני, "Anno Domini", עוד קטע חזק מבחינה לירית, רק שכאן גם המוזיקה עובדת יפה. השילוב בין הלחן החזק והגיטרות הכבדות לעבודה המעניינת של רביעית כלי המיתר יוצרת שיר פשוט יחסית אבל מעולה.

שיר שלוש הוא כבר אחד הקטעים החזקים באלבום, השיר, שהוא השני מתוך אלבום האולפן האחרון של הלהקה, "Collective Demise", הוא שיר מטאלי, חזק בחלקו, משולב בעיבוד מוצלח, שירה נהדרת של הזמרת Kristin E. Wallace, מעברים בנויים היטב בין הקטעים האקוסטים לשירה, הלהקה מרחפת כאן בנקודת ההשקה שבין גות' ודת' מטאל, ולמרות שזה שונה מכל מה שהכרנו ממנה עד היום, זה עובד נהדר.

"Dying Embers" הוא עוד קטע טוב, שירה רצחנית של הסולן זאב טננבאום, אבל הוא משמש בעיקר כקישור לרגע הנהדר שבא אחרי, "Winter's Tear", שירה מלודית של מתופף הלהקה לשעבר, אמיר נויבך, עם פרצי זעם נשלטים של טננבאום עצמו, והמוזיקה היא כבר מעבר מושלם לעולם הגות'-מטאל,
ריפים נהדרים משלובים עם רביעית כלי המיתר, פזמון קליט ועשוי היטב, והעובדה שהקטע נשמע כל כך שונה מכל מה שידעתי על הלהקה הוא בהחלט נקודת זכות. זה מעיד על אומץ לנסות, ולזה בהחלט לא ציפיתי ברמות שכאלו.

רגע השיא מגיע אחרי זה, הביצוע המקורי לשיר העוסק בשואה ששמו "העירייה בוערת", מגיע מתוך האלבום Kaddish מ-94', וכבר אז היה בו כוח, אבל הביצוע שכאן תוחם מחדש את ההגדרה "מרגש", עם שירה של המקהלה, שהפעם עובדת נהדר, שירה מלודית של נויבך, ושאגות האבל של טננבאום שממש נותן את הנשמה כאן. השיר ממש גרם לי לדמוע, בעיקר כמי שגם משפחתו איבדה בשואה חלקים ממנה. השיר הזה מכיל מטען של רגש שבעיבוד המדהים שכאן קשה עד בלתי אפשרי להישאר אדיש אליו.

"Old Wounds" הוא שיר שעשה כאן את אחד הזינוקים הגדולים, משיר שנשמע ברוטאלי ופשוט, לאחד מרגעי השיא של ההרכב, עבודת תיפוף אדירה של נקב, שמאפשרת לשיר לתפוס קצב באופן מבריק, טקסט פוליטי חזק, הכול מתקתק פה מעולה. אני יכול להמשיך ולהרחיב, אבל אסכם ואומר שזאת אחת ההפתעות הגדולות ששמעתי השנה, וחבל שלא טרחתי להקשיב לאלבום לפני כן, אני לא יודע מה הלהקה בדיוק תעשה באלבום הבא, אבל אם הם לא יפחדו להמשיך ולנסות דברים חדשים, אני מאמין שהם מסוגלים לאף מעבר לזה.