Satyricon – The Age Of Nero

לא ברור איזה סוג של משבר זהות עובר בימים אלו על הבלאק בנורווגיה, אך להקות שעזרו לעצב את הסגנון לאורך השנים הולכות ומתרחקות מהבלאק מטאל הקלאסי, ובמקרה של Immortal, Darkthrone ו-Satyricon מדובר בסטייה של ממש… כש-Satyricon הוציאו את האלבום Now, Diabolical ב-2006 התאכזבתי עד עמקי נשמתי מאיכות הכתיבה הירודה והמוזיקה הפשטנית והבנאלית להחריד (שגרמה לאלבום הזה להצטרף לשורה של הוצאות גרועות קודמות מבית Satyricon). מדובר היה בלא יותר מאוסף של להיטים קליטים וידידותיים למאזין בשילוב מודרני של בלאק מטאל ורוק'נ'רול.

וכן, היה לי קשה לקבל את העובדה שאותו Satyr שהוציא אלבומים כמו Nemesis Divina ו-Dark Medieval Times היה צריך להדרדר לדבר שכזה, ועוד לגרור איתו מוזיקאי מצויין כמו Frost שהנגינה באלבום לא פחות ממביישת את יכולותיו האמיתיות. אבל טבעם של דברים, ובפרט טבען של להקות, הוא לעבור תהליך מסויים של אבולוציה לאורך השנים. לכן על מנת לתת סקירה הגיונית של האלבום, עלינו לקבל את העובדה הזו קודם לכן, ולהסתכל על החומר החדש בפרספקטיבה יותר אובייקטיבית ופחות אמוציונאלית ותלוייה בעבר. וזאת כמובן בעת שאנו (או אני לפחות) משוכנעים שאין עוררין על עליונות החומר המוקדם יותר של הלהקה.

וניגש כעת לעניין. את Now, Diabolical ממשיכים Satyricon באותו קו, עם אלבומם האחרון, The Age Of Nero, וזאת יחד עם מספר שיפורים משמעותיים. בעוד שהכתיבה באלבום הקודם הייתה בנאלית ומונוטונית, ופשוט נמשכה ונמשכה ללא כל "שיאים" בשיר, The Age Of Nero מביא, בייחוד בריפים שלו, הרבה יותר חיות, דינאמיות, ואף אגרסיביות – ואת זו נפגוש כבר בשיר הראשון של האלבום – "Commando", שכניסתו הברוטאלית נותנת טעימה של בלאק מטאל אגרסיבי. פתיחה ראויה לאלבום, אך עד מהרה השיר נוטה לרפטטיביות ומזכיר מאוד את נקודותיו הרעות של האלבום הקודם. עם זאת, לעיתים ישנן כמה דקויות מרעננות בעבודת הגיטרות, וכן לקראת סוף השיר אנו זוכים לעוד קטע אלים בסגנון הפתיח, לקינוח.

השיר הבא, "The Wolfpack", תופס מקצב איטי יותר, והוא באותה מידה היה יכול להלקח גם מ-Now, Diabolical מבחינת הכתיבה הדי משעממת שלו. אך כאן בולט עוד יתרון שיש לאלבום זה על קודמו, והוא ההפקה שהיא הרבה יותר מינימליסטית ועם זאת משרה אופי גראנדיוזי יותר לשירים, בניגוד להפקה של האלבום הקודם ש"בזכותה" נשמעו השירים מסורסים מבחינת כוח, ועל כן נאמר שהשיר הזה עובד הרבה יותר טוב כאן, לפחות מבחינת הסאונד אם לא מבחינת הכתיבה… שיר הרבה יותר מוצלח הוא "Black Crow On A Tombstone", שיש בו הרבה יותר מסתם נגינה קליטה, אלא ניכרת כאן גם יצירתיות בכתיבה, וכאמור, יותר דינאמיות וריפים מעניינים, במקום רק ריף עקום וחצי שמושך שיר שלם אל האבדון. התיפוף כאן אף הוא יותר ורסטילי לעיתים, רק חבל שהוא מתחבא איפושהוא מאחור ולא תופס פיקוד. מבחינת השירה, זהו אותו Satyr עם הסמי-גראול הצרוד שאנו מכירים, רק שכאן הוא מכניס קצת יותר רגש לשירה שלו, וזה בהחלט אחד המרכיבים החיוניים החסרים גם באלבום הזה וגם באלבום הקודם.

כעת נכנס "Die By My Hand", שמביא לנו קצת Straight Forward בלאק מטאל. התחלת השיר היא רצחנית במהירותה, וסוף סוף אנו יכולים לשמוע את Frost מנגן בווליום נורמלי ובקצב נורמלי. הכיוון הוא יותר בלאק מטאל מודרני וטכני, שנשבר לאחר כשתי דקות אל קטע במיד-טמפו בשירה איטית וברקע קולות מקהלה פולקלוריסטיים, שנותנים פייט מעניין לסגנון המודרני בו בחרה הלהקה, בעוד שהיא מתגוונת בין הסגנון האחד לשני. לקראת הסוף, השיר מאבד קצת כיוון ומושך את עצמו יותר מדי בריפים חוזרים וחופרים, ולי נותר רק לפהק… את "My Skin is Cold" הוציאו Satyricon ב-EP לפני האלבום הנוכחי, וכעת הם מציגים את גרסת האלבום, בהפקה משופרת. הסאונד לא רע בכלל, ונוצרת כאן אווירה אפלה וקרה, אך עם זאת גם כאן הכתיבה לוקה בחסר, מלבד מספר ריפים מקפיאי עצמות, ישנם עדיין אלמנטים רפטטיביים שהורסים את החוויה של השיר, כמו גם הפזמון שבו יש ווקאלס נוספים בסאונד מלאכותי ומטופש שפשוט צריך להעיף משם. בקיצור, זו גרסה מחודשת שהיה אפשר לחסוך.

השיר הבא הוא "The Sign Of The Trident", ואף הוא מנסה לשמור על ארשת כוחנית. אולם, על אף שניכרת מחשבה בכתיבתו, ושומעים כי הוא מנסה להיות שיר ארוך ואפי עם הרבה אלמנטים, אך הריפים בו נטולי בשר, ואף הוא חוטא אל המונוטוניות, שהיא קטלנית בשיר באורך שכזה. השיר החותם את האלבום הוא "Den Siste" והוא בהחלט מהווה נקודת אור רצינית באלבום. מדובר בנטישה חלקית של הסגנון (אם כי עדיין שומר על מספר אלמנטים), והליכה לכיוון בלאק איטי ומלנכולי בעל השפעות פולקלוריות כמו אלמנטים של כלי נשיפה מסורתיים, וכן השימוש של Satyr בשפה הנורווגית שנותנת את הטאץ' הנכון ביותר לשיר הזה. האווירה כאן מצויינת ואפלה, והשילוב של הפולק עם הווקאלס הנהדרים הללו של Satyr מחזירים אותי אחורה אל הימים של Wongraven. התיפוף של Frost כאן אף הוא מצויין, וזה פשוט מוכיח מה שני החבר'ה האלו נולדו לעשות, ומה לא.

לסיכום, אין לנו כאן עוד אלבום "שירה בציבור עם Satyr", בדומה ל-Now, Diabolical, ועם זאת The Age Of Nero רחוק מלהיות מושלם, או אפילו משהו שיכול להתחרות עם עברה המפואר של הלהקה הזו. על אף זאת, האלבום הזה בהחלט מהווה שיפור משמעותי מקודמו, באם מדובר בהפקה, או בכתיבה של השירים שהרבה פחות בנאלית ומונוטונית כאן.
|MS|3421|MS|