Scars On Broadway – Scars On Broadway

במרוצת השנים, בעיקר לאחר הפירוק והניסיונות להביט אחורה ברטרוספקטיבה, מעריצי System Of A Down ניסו להחליט מי היה המוח שמאחורי הלהקה. כל מעריץ מתחיל של System מכיר את הסיפור בע"פ, ולמרות זאת (ולמען הקוראים הצעירים שעוד לא חוו את החוויה שהיא הלהקה המופלאה הזו), להלן סקירה קצרה: ב-1993 נפגשו לראשונה Daron Malacian (גיטרה) ו-Serj Tankian (קלידים ושירה). למרות שהשניים ממוצא ארמני, ולמרות שהקהילה הארמנית בלוס אנג'לס די מסוגרת, השניים לא הכירו לפני הפגישה הראשונה. נוצר בין השניים קליק מיידי, ולאחר צירוף הבסיסט Shabo Odagian והמתופף (המדהים, שהחליף את המתופף המקורי שלהם) John Dalmian, נוצרה System Of A Down.

לאחר אלבום בכורה חביב בהחלט שהראה ניצוצות של שעתיד לבוא, הגיע אלבומם השני, והטוב ביותר עד כה, Toxicity. האלבום הזה גם קצר ביקורות מדהימות, גם היה הצלחה כלכלית מטורפת, גם הפך את הלהקה לאחת הלהקות האהובות בארה"ב (ומאוחר יותר, בעולם), וגם עורר שערורייה לא קטנה, כשיצא בשבוע בו התרחש הפיגוע במגדלי התאומים. הסולן, Serj, לא שלט בעצמו, ופרסם מאמר באינטרנט המאשים את מדיניות ארה"ב בכל הנוגע לנפט בפיגוע. אלבום שלישי לא איחר להגיע (למרות שלא היה "חדש", כי אם אוסף שירים שלא נכנסו ל Toxicity), וב-2005 שחררה הלהקה את אלבומה הכפול והקשה מאד לעיכול Hypnotize + Mezmorize.

ואז, יצאה ההודעה לתקשורת שהלהקה "לוקחת חופשה של כמה שנים", כשהפירוש האמיתי מאחורי ההודעה הייתה מאבקי אגו מתמשכים בין Serj ו-Daron, שני היוצרים העיקריים בלהקה. למעשה, פרט לשיר או שניים להם תרם הבסיסט Shabo איזה ריף או שניים, כל השירים נכתבו ע"י השניים, או ע"י אחד מהם. מעריצי הלהקה מיד החלו לצפות לאלבומי הסולו של השניים, ועם צאת אלבום הסולו של Serj בשנה שעברה, החלו הספקולציות לגבי התפקיד של כל אחד מהמנהיגים בכתיבת השירים.

Elect The Dead, אלבום הסולו של Serj, היה יצירת מופת קטנה, והבהיר לכל התוהים מי בדיוק היה המופרע מבין השניים – למרות ש-Daron הקפיד להחליף תלבושות ופרצופים בקליפים המסוגננים של הלהקה, אלבום הסולו של Serj הוכיח שבכל הנוגע לכתיבת הטקסטים הבוטים, העיבודים יוצאי הדופן והמבנים האקצנטריים של השירים, הוא היה הבוס: Elect The Dead הוא יצירה חברתית, עמוקה, עמוסה בעבודת סאונד שהופכת אותו לחוויית האזנה אינטנסיבית, ומעל הכל – ממש מזכיר את System. אבל זו לא חכמה, שכן מדובר באותו סולן, שרק מקבל את הבמה להתפרע לבדו.

נדמה היה לכל המעריצים שהם קיבלו את התשובה שלהם – Serj היה המוח שמאחורי הכוח הבלתי נלאה של ההרכב הארמני לוחם הצדק והמודעות. אבל כעת מגיע אלינו אלבום הסולו של Daron Malacian, שמשום מה יוצא תחת שם ההרכב Scars On Broadway, למרות ש"ההרכב" הוא Daron ו-John Dalmian (המתופף של System), וכל השירים נכתבו ע"י Daron. בנוסף, Daron אחראי על ההפקה, העיבודים, ועיצוב העטיפה. אבל בסדר, ניתן לו ליהנות מהספק – זו להקה.

הדבר הכי חשוב שאנחנו מקבלים מאלבום הבכורה הזה, חוץ מכמה שירים מעולים, הוא המסקנה הברורה ש-Toxicity היה האלבום הכי טוב של System מכיוון שבאלבום הזה שיתפו Serj ו-Daron פעולה בצורה המשלימה ביותר שלהם, לעומת Hypnotize + Mezmorize שהדגימו עד כמה שונים השניים, ועד כמה כל אחד מהם משך את עצמו לכיוון מוזיקלי אחר. נכון, יאמרו ציניקנים שזו משימה די קשה להבדיל בין הכיוונים המוזיקליים של השניים בתוך מעטפת הרעש וההיסטריה שאופפת את המוזיקה של System, אבל כידוע לכל מטאליסט, אמירה שכזו היא שטות מוחלטת.

Mezmorize, הראשון לצאת לחנויות, היה אלבום מוזר מאד – לצד כמה שירים ממש מופרעים (כשהסינגל הראשון ששוחרר, "B.Y.O.B", עדיין נחשב מבחינתי לשיר הטוב באלבום), היו באלבום כמה שירי פופ-רוק מוזרים, עם מלודיות מדבקות וממש לא אופייניות להרכב. Hypnotize היה הרבה יותר קשה לעיכול – משופע בלחנים וביצועים כמעט חולניים, צרחות אימה של Serj ונגינה טכנית ומהירה. כששומעים את שני האלבומים ביחד, ברצף, מקבלים יצירה בעלת משמעות ועמוסה, כמעט בלתי אפשרית להאזנה רציפה, אבל מהפנטת (אה, רק עכשיו הבנתי את משמעות השם… הא!).

ולמה אני חותר, אתם שואלים? ובכן, בדיוק (טוב, לא באמת, אבל תנו לי להגזים קצת) כמו שפול מקרטני היה הנפש הרכה והפופית, וג'ון לנון היה הרוקר המתוסכל והילד הרע, כך גם Serj ו-Daron – הראשון הוא הבד-בוי, המופרע, הציניקן המרושע שיכול לכתוב שירים קורעים כמו "This Cocaine Makes Me Feel Like I'm On This Song", ואילו Daron הוא הנפש הפגיעה יותר, זה שכותב מלודיות פופיות וחולם להיות אליל של ילדות מיוזעות. הניגוד בין המראה והתדמית של השניים הוא שהופך את הלהקה ליותר מסקרנת, וכשמסיימים להאזין ל-Scars On Broadway, מבינים רשמית את תפקידו של Daron בתמהיל הארמני המצליח. כמה משעשע זה להבין שלמרות שהוא זה שהתאסלם, גידל זקן טאליבני, צבע עצמו בקעקועי חינה שבטיים ושר על זונות מוכות, Daron הוא בעצם נפש די עדינה, שכותב שירים קליטים עד כדי בחילה כמו "Lonely Day".

Scars On Broadway הוא אלבום טוב מאד, ושזה יהיה ברור לכל הקוראים – מדובר ביציאת מטאל מעולה, למרות ריבוי הקטעים הקליטים, שנוטים לפופ MTV בוטה. חציו הראשון של האלבום מוצלח יותר מחציו השני (כשנקודת המשבר היא "Chemicals" השיר התשיעי, שפשוט זועק לשובו של Serj), ועדיין, מדובר באלבום טוב מאד. "Babylon" הוא אחד השירים היפים ביותר שכתב Daron עד היום, ושלושת השירים הראשונים מדהימים (שימו לב לליין הקלידים ההורס בשיר השלישי, "Exploading/Reloading"). החל מהשיר העשירי, "Enemy", האלבום מתחיל בצניחה חופשית לתהומות ה-"למה לא שכרת מפיק שיגיד לך שהשירים האלה לא טובים מספיק". למרות פתיחה עשויה מעובדת היטב ומקורית, מאמצע השיר נראה כי פשוט נגמרו לDaron הרעיונות.

וזו בעצם הבעיה הגדולה של האלבום הזה – לDaron אין מספיק רעיונות מוזיקליים בשביל להחזיק אלבום שלם של שעה, עם 15 שירים, חסר לו מישהו שישלים אותו ויאזן אותו, ואותו מישהו הוא כנראה Serj, אלא אם כן Daron ימצא שותף מוזיקלי חדש. כמו כל ההרכבים הגדולים שנקרעו מפנים עקב חיכוכי אגו, גם System לעולם לא ישחזרו את הקסם שהיה באלבומים שלהם, ולא משנה כמה הם כנראה ינסו. ההבדל המהותי בין Serj ל-Daron הוא ש-Serj נשען על מה שלמד ב-System בשביל לפתח אלבום משל עצמו, ואילו Daron מפתח את הנוסחאות שהוכיחו את עצמן בשני האלבומים האחרונים של System, אבל הבעיה האמיתית היא שאותן נוסחאות הרכיבו שירים פחות טובים (כגון "Oldschool Holywood") – וכך גם נשמע האלבום של Scars On Broadway: המון פוטנציאל, מלודיות וריפים טובים, עיבודים די מעניינים, שירים קצרים וקולעים (ואפילו שירה לא רעה בכלל של Daron, שתמיד נשמע קצת מוגבל בעודו עושה קולות בלהקת האם), אבל לא מספיק שוני בין העבודות של Daron ב-System לפרויקט הנוכחי שלו.

ועדיין, עם כל הבעיות שבאלבום, ולמרות התחושה שלא ניתן לנתק בין Scars On Broadway לבין העבר לא רחוק, מדובר באלבום בכורה מוצלח – מכיל את האלמנטים המוכרים לצד כמה חדשים, ונותן טעימה מכישרון שכנראה עוד יתפתח. ברור לחלוטין ש-Daron לא יהפוך עורו ויפנה גבו אל להקת האם שלו (ויתחתן עם יפנית מטורפת), וכיף לגלות יוצר שרק חיכה להזדמנות בשביל להציג את מה שהוא שווה לעולם. כנראה שבאלבום הבא שלו, בין אם יקרא על שמו או על שם להקה פיקטיבית, Daron Malacian יוכיח למעריציו מימי System ולחדשים שיתווספו (ובטוח שיהיו כאלה) שהוא כוח מוזיקלי שווה ערך לחברו Serj, ואולי עם קצת מזל לכולנו, השניים יבינו שאולי הם נהנים לעבוד בנפרד, ויוציאו אלבומים טובים – אבל הקסם האמיתי קורה כשארבעה ארמנים נכנסים לחדר חזרות אחד. אחלה התחלה לבדיחה גזענית, לא?