Scelerata – Darkness And Light

נא להכיר את Scelerata – להקה ברזילאית עם שם כמעט בלתי ניתן לאיות או להיגוי. חוץ מזה? כאן אולי עדיין לא שמעו עליה, אבל בברזיל, שכבר שיחררה לעולם כמה להקות להתפאר בהן, היא כנראה כבר קלף חזק. כך לפחות חשבה MTM Music, לאחר כמה הופעות עם Gamma Ray, Angra ו-Deep Purple שהחתימה אותה על חוזה.

אלבום הבכורה שלה נשמע כמו משהו שעשוי לגרום לחובבי הפאוור מטאל לצהול, במיוחד אלו ש-Rob Rock ו-Angra עושים להם את זה, אך כל מי שאוהב את הפאוור שלו מתובל בעשרות תבלינים אחרים, יותר קורץ ומושפע מז'אנרים שונים – כמוני למשל, סביר להניח שזו לא תהיה סיבה מספיק טובה עבורו לצאת לריקודים בעירום ברחובות.

"Land Of Sins" הטעה אותי לחשוב שמדובר כאן באלבום פולק בכלל, אך ב-"Holy Fire" כבר לא ניתן לטעות: מלחמות האור והחושך, הגיטרות באפ-דאון המהיר, הליריקה האפוקליפטית והמקהלה המצטרפת במקומות הנכונים מבהירה לנו על מה מדובר. גם כאן סולן עם קול גבוה ולא ממש ייחודי, גם כאן ההטפה על האש הקדושה שתטהר את העולם מחטאי האדם, גם כאן הסולו המהיר והחד. גם כאן, ולאורך רוב האלבום – קצר, קליט ולעניין.

הקו הכללי ברור למדי, אך פה ושם יש כמה סטיות מעניינות ממנו. "The Spell Of Time" למשל, שמציג לנו ליין מלודי סוחף ומושך את האוזן, אך גם יודע לשלב ולזרום לכיוונים אחרים – לא תספיקו לתהות אם שמעתם שם קצת ניאו קלאסיקה וכבר תחזרו לתחום הידוע והמוכר של רית'ם קשה וגרובי. האינסטרומנטל קופץ בין האחד למשנהו והתוצאה? מבריקה ומאתגרת את האוזן. אפילו Edu Falaschi, סולן Angra, מצטרף לגיבוי.

Scelerata יודעים להפתיע כשמתחשק להם, ואכן "Endless" גורם לי לפקוח עיניים. לרגע אחד זה היה נשמע לי כמו חתונה יהודית, עם הכלייזמרים והכל – משהו בין פולק, אקורדיונים ושירי עם רוסיים, כאשר כל זה צץ מבין המטאל המוכר כמובן. שיר הנושא, "Darkness & Light", נשמע כמו משהו שנלקח מ-Scenes From A Memory של Dream Theater, מינוס השבירות והתחכום כמובן – בגרסת הפאוור אם תרצו. לא שזה רע – להפך, דווקא מוסיף עוד טעם חדש לשלל הטעמים שהלהקה מנסה להוציא תחת ידה.

ואיך אפשר להתעלם משיר הסיום הנושא את השם "Adonai". למרות שהריפים המרכזיים שלו די מזכירים לי את Metallica בתקופת Load והליריקה ממושקלת בצורה מצחיקה למדי, זה עדיין שיר הסיום האולטימטיבי לחבורת מאמינים כמותם, אפשר לומר סגירת מעגל עם השיר "Holy Fire" הפותח, פלוס מקהלת "הללויה!" נוצרים טובים, כך מסתבר מהליריקה לאורך כל האלבום, אבל מהסוג הבלתי מזיק.

לזכות Scelerata ייאמר שבכל שיר כמעט יש איזה טוויסט מה-Theme המרכזי שלו, מן הפתעה או שתיים ששווה להשאר ולהאזין לה. השירים ברובם אינם מתמרחים – שיטת "פגע וברח" תמיד עבדה כאן. אך אני חייבת להודות כי זה עדיין פרווה במקצת, והסולואים שעל אף היותם חלקלקים ומדוייקים קצת מתעופפים ממך והלאה בפרץ של מה שמזכיר לעיתים תרגיל טכניקה.

האלבום לא תפס אותי שלא בעת שמיעה מעמיקה, זה בטוח, וגם לא משהו שעדיין לא שמענו, אבל בתכל'ס? אלבום חביב, עושה את העבודה, אפילו דינאמי למדיי. ככל הנראה אצלי יישאר כמוזיקת רקע למצבי רוח תזזיתיים במיוחד, ואני מתחייבת גם להרים פה ושם אגרוף לאוויר בהזדהות ולזמזם איתם את הלחן הקליט. אבל בשורה התחתונה, לחובבי הז'אנר בלבד.