Screaming Shadows – In The Name Of God

בפעם הבאה שברוס דיקינסון מנחית מטוס באיטליה, כדאי לו לחפש את הסולן של Screaming Shadows (שהספיק בינתיים לעזוב את הלהקה), אלכס גאלו. הסולן האיטלקי הזה יכול להתחרות ללא ספק בתחרות "היורש של The Human Air Raid". אני יודע שזו הצהרה קצת מפוצצת, אבל אחת הסיבות שהאלבום הזה נוסק מעלה, הוא הביצועים המרשימים של הסולן, שלוקח את הלהקה למקומות מעולים, עם המון אנרגיה, צרחות מרשימות, ויציאות אגרסיביות במקומות הנכונים. וחשוב לציין, שבניגוד להמון הרכבים ממדינות שאינן דוברות אנגלית, לאלכס גאלו אין שום בעיית מבטא.

מדובר באלבום הרביעי של הלהקה האיטלקית, ומדובר באלבום פאוור פרוג משובח. אין להם שאיפות להיות הדבר הבא בפרוג, הם לא מנסים להתחכם יותר מדי, פשוט לנגן מוזיקה טובה. והם אכן מצליחים, ובגדול. בין פאוור-קורדס למעברי תופים מתוחכמים (עם המון שימוש במצילות), עם המון משחקי דאבל בס חכמים, וסולואים שמתחילים בסגנון אינגווי מלמסטין, עוברים דרך דייב מוריי ואדריאן סמית', ונגמרים אצל ג'ון פטרוצ'י, Screaming Shadows מציגים קדחת מטאל משובחת.

השיר הראשון, "Where Reigns The Sword", נפתח בריפים קצת חלשים, השירה קצת צ'יזית (בעיקר בפזמון), אבל בגשר לסי פארט הכל משתפר – הסולן פוצח בתצוגת ריאות מרשימה, והלחן הופך להיות הרבה יותר אגרסיבי. הדיאלוג בסולו בין הגיטרות נשמע מעולה. השיר השני, "In The Name Of God", נפתח בביצועי תופים מרשימים, הגיטרות מנסרות (ולפרקים מזכירות קצת את עבודת הגיטרות של רנדי רודס המנוח). שיר לא רע בכלל, שמתפתח יפה למשקלים שונים, ושוב – אחלה ביצועים של הסולן.

"Screaming Shadows", השיר השלישי ממשיך את הקו של פאוור מתוחכם. למרות הנטייה שלי לסלוד משירים שנושאים את שם הלהקה (או כל יציאה בסגנון), אני חייב לציין לטובה את השיר הזה. Screaming Shadows מצליחים להוציא אלבום משובח, והתנאים די לרעתם – הלייבל בו הם חתומים הוא לייבל עצמאי, די חסר אמצעים. ולמרות זאת, הסאונד באלבום לא רע בכלל, פרט לכמה רגעים לא טובים. הלחנים שומרים על רמה טובה ברוב רגעי האלבום.

יציאה די טיפשית היא ההחלטה לפרק את השיר "Broken Promises" לשני חלקים – בעוד החלק הראשון הוא יופי של בלדה, מקורית מאד (שימוש מגניב במקצבי טרייבל שרק בונים מתח), החלק השני הוא שיר לא מאורגן, מבולבל, ולא ברור מה בדיוק הם רצו להגיד – כל המתח שהם בנו בחלק הראשון מתפוגג במהירות. גם השיר השביעי, "The Holy Grail", לא מצליח להמריא. קיוויתי שלמרות השם הטיפשי שלו, השיר יהיה מוצלח. אך למרבה הצער, השיר באמת מדבר על הגביע הקדוש. בסדר, לפחות הם לא שרים על הוביטים.

מבחינתי, השיר המוצלח באלבום הוא "The Shits Are Everywhere". גם בגלל השם המגניב שלו, וגם בגלל הביצוע העוד יותר מגניב שלו, שלא מאכזב – אגרסיבי, גרובי, טקסט שלא מבייש את הכותרת. בדיוק מה שאתה מצפה משיר שנקרא "החארות בכל מקום". באגף הטקסטים, לא נרשמו התעלפויות, אבל גם לא הקאות – טקסטים לא רעים, אפשר לשים לב ש-Screaming Shadows מכוונים חזק לשוק הבינלאומי, המילים שלהם טובות, קצת קשה לשים לב שהם לא דוברי אנגלית מלידה.

אני לא רואה שום סיבה שהאלבום הזה לא ייקח אותם לקהל רחב יותר מהקהל האיטלקי. נכון, הסאונד בדיסק לא אחיד, המיקס משתנה בין שיר לשיר, ויש הבדלים באחידות ברמה בין השירים, אבל בגדול – אחלה דיסק, מקורי, מעניין. ושוב – איזה יופי של סולן. לפרקים מזכיר את דיקינסון, לפרקים את סבסטיאן באך, ולפרקים הוא פשוט עושה את העבודה יופי, ומגיש שירים באופי שאתה לא מצליח לזהות, מה שאומר שהבחור מצא את הקול שלו.