See You Next Tuesday – Parasite

לאלף-אלפי עזאזלים, ידידיי, סף הסבל שלי הרקיע שחקים הבוקר. בן אדם באמת צריך להרכין ראש בעצב כשהוא שומע אלבום חדש? בן אדם צריך לחבוט על פניו כל פעם שהוא מנסה לתת צ'אנס? כמו צ'יקיטיטה בוגדנית וסוררת שלא מסוגלת להשאר עם חבר אחד וחייבת מגוון שלם של בחורים – אני בכנות מקווה שלהקת See You Next Tuesday לא תצליח לשמר ולו מאזין אחד של רוק קיצוני קרוב לצלחתם. והפעם זה לא אני בלבד. זו אשמתם המלאה.

זה נכון, אני מאד מחמיר עם הבדחנים ממישיגן, ואולי שלא בצדק, אבל ישנו מיאוס כה גדול בשולי השוליים של המטאל והפאנק, שכאשר שני הז'אנרים הגדולים האלה פולטים את פליטותיהם הרחק-הרחק, אל תוך צוואר הבקבוק, איפה שהכול מתרכז לעיסה אחת גדולה של בליל מוזיקלי מאיים, הגריינדקור האמיתי נכנס לפעולה. גריינדקור אמיתי, כפי שלימדו איתי מלומדים גדולים ממני, עושים בתשוקה – או שלא עושים בכלל. יש חוק נוסף של גריינדקור אמיתי, והוא מבחינתי חוק זהב בז'אנר. קריאה קולית של שם השיר – עליה להיות ארוכה יותר מאורך השיר עצמו.

נדמה לי שחברי See You Next Tuesday – למרות מטרתם הברורה להיות הגרסה הטכנית-עאלק של Anal Cun – נוחלים פה כשלון צורב. אבל לא הכול חשוך בפרבריה של מישיגן, והרי כמה נקודות אור. הרביעייה הזאת ניחנה בחוש הומור. זה אולי חוש הומור גרוע, וזה אולי לא בולט במלל (ולמעשה המלל מוקיע הקשרים מקירבו לשם השיר כפי שפוליטיקאים מוקיעים יושר) אבל לפחות שמות השירים נכתבו בהומור. כלומר, "Before I Die, I'm Gonna Fuck A Fish!" הו, זה קצת מצחיק למען האמת. כלומר, אני יודע שאני הייתי רוצה לשמוע שיר ששמו הוא "Just Out Of Curiosity, Are Your Parents Siblings?"

יתרון נוסף, בסופו של דבר, ל-See You Next Tuesday – הוא שאלבומם המלא הראשון הזה, Parasite אורכו קצת פחות מ-20 דקות, והנה זה נגמר. 14 שירים ב-20 דקות. כמה רע זה כבר יכול להיות? רע למדי, ידידיי, רע למדי. השיר הראשון הוא אינטרו… אמממ… איכשהו אפשר לקרוא לשתי שניות ספורות (בחיי) על השעון אינטרו – שכל מה שנשמע לנו הוא נחיתת מטוס, או קולה של צניחה חופשית או משהו כזה שמסמל "זה גדול וזה הולך לפגוע בך".

היישר אחר כך אנחנו נכנסים לשיר הראשון, אשר נקרא "Good Christians Don't Get Jiggy With It 'Til After Marriage" – והוא כנראה איפשהו דן על בעיות של בינו לבינה או משהו כזה, בין גראול מגורגר ונמוך כצנרת הביוב שבבית לצרחת גריינד טיפוסית. הדיקציה לא נוראית בצורה היסטרית ולפעמים אפשר להבין איזו מילה, אבל גם המילים לא בדיוק מסבירות פשר. התופים מוכים, המפרטים מכים, המיתרים נרעדים והגרון ניחר, אבל אין שום דבר שאפשר לזכור בסיומן של 50 שניות אלה שנקראות שיר.

חשבתי לעצמי – אולי הבעיה היא בי? אני צריך להודות באמת ולהפסיק לנסות לשמוע מטאל-פאנק-קראסט-כלשהו קיצוני ולתת את התפקיד הזה למישהו אחר. הרי לא באמת נהנתי מאלבום גריינד טוב מזה שנים, ורק Napalm Death הצליחו איכשהו להרעיד את אדמת הז'אנר, וזו לא חכמה גדולה כשיש להם ותק של 20 שנה – כי עם הוותק בא הניסיון. אני כנראה פשוט חושב שזה לא מצחיק לגרות את דמיונם של אנשים עם שמות שירים מצחיקים, ולתת להם לגלות בדרך הקשה שמדובר בהשתוללות מטופשת מכל בחינה מוזיקלית.

למרות שבסופו של דבר יש סוג של חשיבה מסוימת מאד מאחורי המבנה שלה, עם ריפים מתמטים – לפעמים מבליח לו איזה גרוב בסטייל של Bring Me The Horizon – אנחנו מסתכלים על התמונה הגדולה, והיא פשוט נראית רע. אני יודע שבתור חובב מוזיקה עם קריצה הומוריסטית, ואני מתענג על השנינות והמוזיקליות הפורה במיוחד של הרכבים כמו Freak Kitchen או Type O Negative, אם את כל הבדיחה יכולתי להבין עוד לפני שבעצם הוצאתי את האלבום מחנות התקליטים, רק על ידי קריאת הטראק-ליסט… משהו פה מסריח.

אם אבזה את המונח שיר, אוכל להגיד שהשיר הכי טוב באלבום זה היצירה הכפולה שסוגרת אותו, "Pogonatrophy". אבל אל תיקחו את המילה שלי בתחום, מה אני כבר מבין בגריינדקור? אני זוכר שאלבומי גריינדקור טובים היו אלבומים כמו Sounds Of The Animal Kingdom של Brutal Truth או Human 2.0 של Nasum. אבל כנראה זה מה שיש לאמריקה להציע לנו כיום. סופגניות, זיהום אוויר, ואת See You Next Tuesday הפרזיטים. Sergeant D צריך ללמד אתכם הומור מהו.