Sentenced – The Funeral Album

זהו, עוד מעט וזה נגמר. ההופעה האחרונה. ההלוויה האחרונה. אין דרך חזרה. אולי אני נשמע קצת מדוכא אבל ככה צריך להיות, להקת Sentenced מסיימת את דרכה וזה לא קורה בפתאומיות, ההופעה האחרונה שלה ב-1 באוקטובר כבר הייתה ידועה לפני המון זמן וכן העובדה שהלהקה תתפרק לאחר מכן, גם, הייתה מתכוננת. לפחות חברי הלהקה יודעים מה הם רוצים, אין להם חשבונות, אין להם שאיפה להתאחד, אין להם תקווה, בדיוק כמו בכל אלבומי הלהקה שיצאו עד היום. אפשר לומר שכל השירים שנכתבו עד עכשיו במתכונת הלהקה הנוכחית הביאו לרגע הזה ואין כמו השם "The Funeral Album" שידגיש במיוחד את מהות הליריקה של החבורה הפינית ואת הדרך שבחרו ללכת בה.

האלבום אמנם יצא לפני מספר חודשים, אבל החלטתי ככבוד אחרון ללהקה, לכתוב עליו רק עכשיו, כשהסוף קרוב, כשאי אפשר כבר לפנות אחורה ולנסות להתחמק. הרי זה האלבום האחרון ודרכו יזכרו את הלהקה לטוב או לרע, או במקרה של הלהקה, לרע שהוא טוב. אלה Sentenced, קשה לי להבין איך אפשר לשלב ליריקה דכאונית, מלוכלכת, לא מתפשרת, נוטפת מוות ורעל ביחד עם נגינת רוק-דום שמחה יחסית וקלילה שיכולה לעשות לך טוב על הלב אם לא תתמקד אך ורק בטקסטים. "May Today Become The Day" כבר מציג את התופעה הזו. השיר נפתח בנגינת הבי-הארד רוק מהירה ושוברת שמשם ממשיכה לשיר קצבי, עם ריפים מעולים, סולו לא מעייף ושירה צרודה אך מרשימה. אין נסיעה באוטו שבה אני לא מקשיב לשיר הזה לפחות פעם אחת. אולי זה ההומור השחור של הלהקה, אולי זה רק הכנה, אבל נראה כאילו Sentenced שמחים שהמוות קרוב, שמחים שהכל נגמר, בעצם, למה לא? למה הם צריכים להרגיש רע?

השיר השני "Ever-Frost", גם לא נופל מהקודם ואחרי התחלה רגועה, הוא נכנס למקצב כבד המלווה באותו ריף רגוע. Ville הסולן עושה עבודה מעולה כהרגלו, שירה צרודה, אך עם זאת מלאה ברגש ובכעס שביחד עם המילים (או ליתר דיוק הקללות) מצליחים לגרום לך לשנוא את אותם אנשים שהוא מדבר עליהם. בהחלט בחירה מעולה לסינגל השני של הלהקה ולקליפ המושקע שצילמו לו. אך לפני שמרגישים שמשהו חסר, לפתע מגיעים לבלדה הראשונה של האלבום, או בעצם, אחד מהשירים "הדכאוניים" של הלהקה. "We Are But Falling Leaves" מתחיל בנגינה אקוסטית, וממשיך משם עם פזמון מטאלי אך איטי המלווה בשירה רגועה, זה לא בדיוק דכאוני, אבל זה גם לא בדיוק בלדה, פשוט שיר רגוע עם מילים חזקות. אפשר לזהות את הסאונד האיכותי והייחודי של הלהקה, עם נגינת הגיטרות של Miika ו-Sami, שמצליחים לרגש עם הריפים הכבדים והמלודיים שלהם. גם השיר "Her Last 5 Minutes" הוא שיר רגוע ורגשי, עם כמה סולואים מעולים ותוספת קלידים ברקע. אבל השקט שמגיע ב-30 שניות האחרונות לא מכין לקראת הקטע הבא…

"Where Waters Fall Frozen" כמעט בלי שום אזהרה מתחיל כשיר דת' מטאל מפוצץ עם תיפוף קטלני של Vesa Ranta, אך לצערי, זה רק קטע מעבר אינסטרומנטלי באורך דקה. מי שמכיר את הלהקה עוד מימיה הראשונים ייזכר מיד בשורשי הדת' מטאל שעדיין נמצאים אצל הנגנים, לפני שהסולן Ville Laihiala נכנס להרכב ב-1996, Sentenced בילו את 6-7 השנים לפני כן בנגינת דת' מטאל לכל דבר ונראה שעדיין יש להם את זה. אבל מספיק עם הנוסטלגיה, השיר השישי, "Despair-Ridden Hearts" מחזיר אותנו למצב הנוכחי, בנגינת מפוחית וקצב בינוני. לפני שהספקתי לרשום כמה אני אוהב את הפזמון הגיע מיד אחריו קטע רוק מהיר בנגינה יוצאת מן הכלל. החבר'ה בהחלט לא התפשרו על איכות. מיד לאחר מכן, השיר הבא הזכיר לי את ההופעה של Sentenced שראיתי בפסטיבל וואקן בחודש אוגוסט, שיר שהתנגן לאחר שהסולן שאל את הקהל בנחמדות "Do you like some skull fucking?", השיר שנקרא "Vengeance Is Mine".

אחד מהשירים האהובים עלי בהחלט, גם הוא קצבי ומהיר, אבל הליריקה שלו מצמררת וכל-כך לא מתאימה לסגנון הנגינה שזה יוצר שילוב מעולה. רק צמד המשפטים "I have dreams of hammering your skulls. Fantasies of bashing in your brains." שנשמעים בבירור נותנים לך חיוך מספק כאילו זה באמת נכון, אבל לפני שישלחו עלי משטרה בגלל הסקירה הזו, אציין שהחיוך מגיע בגלל שזה נשמע פשוט מגניב. גם הפזמון נותן בראש במיוחד אחרי שיודעים את המילים. ואם זה לא מספיק, מצטרפת פה גם מקהלת ילדים במרכז השיר, מה שמוסיף עוד שילוב הזוי אך מעולה עם הליריקה והנגינה, שלא לדבר על הסיום במנגינת ילדים חביבה. הזוי לחלוטין. השיר התשיעי, "Consider Us Dead", גם אחד מהחביבים עלי והפעם הנגינה איטית יחסית אך עם פזמון מרגש וסופני לגמרי שמדבר על מישהו שרוצה שירו בו. הליריקה לא נופלת מהעוצמה גם פה, אבל הנגינה עושה את שלה עם סולו מתמשך וקצב הארד-רוק נחמד. יש שיקראו לזה הבי פיונרל דום, יש שיגידו שזה רוק-אן-דת' ויש שפשוט יקשיבו לזה בלי מחשבה, זה טוב, בהחלט.

אמנם אלבום אחרון אבל זה לא אומר שיהיו לנו פה רק שירים מעולים, "A Long Way To Nowhere" הוא שיר חביב אך לא משהו יוצא מן הרגיל, ב-"Lower The Flags" יש קצת נגינת פסנתר, קצת צלילים אלקטרוניים ולעיתים שירה "מובלעת" שנשמעת ישנה למדי וגם הוא עובר ברגע כמו השיר "Drain Me" שלמרות המקצב המהיר שלו קצת מתחיל להימאס בגלל הפזמון החוזר שלו. אך הם לא גרועים במיוחד. והנה כבר הגענו כמעט לסוף, לאחר הקטע האקוסטי, האינסטרומנטלי והרגוע בשם "Karu" מתחיל השיר האחרון, שיר מספר 13 (צירוף מקרים? לא חושב), השיר הסופי, "End Of The Road". כיאה לשיר הלוויה, השניות הראשונות מתחילות בשירה המלווה בנגינת גיטרה נקיה ושקטה, משם הקצב קצת מתגבר למשהו יותר כבד המלווה במקהלת הילדים. השיר למעשה תוהה במחשבה האם זה טוב או רע שהכל נגמר והסתיים, אך הוא לא נותן לנו זמן להרהר במחשבה, שכן בערך באמצע השיר הלהקה מחליפה קצב למשהו קליל יותר ומהיר, אך רציני לא פחות, עם סולואים מרגשים ונגינה מעולה עד לסיום השיר, ללא שירה. אפשר לומר, מעין סיום במצב רוח חיובי למדי.

וזהו, נגמר האלבום, נגמר המסע הארוך, הגענו לבית הקברות, חפרנו באדמה והשלכנו את ארון הקבורה לתוכו בלי מחשבה שניה. היה בהחלט מסע מרתק, מרגש ומחדש, אך נוסטלגי לא פחות. שירים כמו "No One There" או "Killing Me, Killing You" חזרו אלי לא פעם לצד שירים אחרים מכל אלבומי הלהקה. לשמחתי אני אזכה לראות את ההופעה האחרונה שלהם, כשהוילון יפתח בפעם האחרונה, לא כי אני טס לפינלנד, אלא כי יצא Dvd של הלהקה שיצולם באותו יום. לפחות עדיין יש תקווה, אולי לא עבור המוזיקה, אבל עבור הזיכרונות. היו שלום Sentenced, נוחו על משכבכם בשלום … עוד מעט.