Serenity – Words Untold And Dreams Unlived

צלילים אוריינטאליים עדינים נשמעים ברקע, קלידים מלטפים בסאונדים מתכתיים את האזניים, ולפתע שואג איזה אוסטרי שאגת מלחמה, והגיטרות מפגיזות בריפים מעולים של פאוור מטאל לעניין. הקלידים הופכים דומיננטיים בליין קצרצר, והסולן נכנס בקול נקי, מלודי, חף ממבטא. לאחר בית לא רע בכלל, מגיע מעבר איטי ומלא בפאתוס שנשבר בתיבת דאבל בס קצרה. חוזרים לבית הקצר, ומייד לפזמון מלודי נפלא, עם ריף גיטרה כתוב היטב. כך נפתח האלבום Words Untold And Dreams Unlived, של Serenity, להקה אוסטרית לא ותיקה במיוחד: קיימת משנת 2002, וזהו אלבום הבכורה הרשמי שלה (לא כולל מספר דמואים).

הלהקה לא עברה יותר מדי שינויי הרכב (החליפו גיטריסט ובסיסט), וניתן להבחין בקלות כי השלד המחזיק אותה הוא קלידים – סולן – תופים. המתופף, אנדראס שיפפלינגר (שיהיה בריא עם השם הזה) מפתיע במיוחד. לרוב, באלבומי פאוור פרוגרסיב, המתופפים נוטים לחשוב שכמה שיותר דאבל בס עדיף, כי זה מה שהופך את הנגינה שלהם לפרוגרסיבית. ובכן, אנדראס היקר הבין שמה שהופך אותך למתופף "מתקדם" זה הדמיון שלך, והיכולת שלך להכתיב שינויי משקלים ומקצבים מתוחכמים, וכל זאת, בלי להישמע מוגזם מדי. והוא בהחלט עומד במשימה.

הקלידן, מריו הירצינגר, מפתיע גם הוא – לא מפגיז יותר מדי בקלידים בומבסטיים חסרי מעוף, אלא מנסה לתת מענה הולם לגיטרות, באמצעות סאונדים מעניינים, וע"י כך הוא הופך את כל קטעי ה-"שוויץ של הטכניקה" למאתגרים. הסולואים שלו לא תמיד מהירים ומתוחכמים, אבל הם נוטים להיות מדויקים – בדיוק הכמות הנכונה של Show Off, ביחד עם שילוב לא רע בכלל של סאונדים מקוריים. הסולן, גאורג נהאוזר, לא רע בכלל. מלודי, מדוייק, ללא בעיות מבטא יוצאות דופן. יש לו גוון מעניין – לפעמים דופק איזה גראול שמזכיר את הרגעים הפחות טיפשיים של Opeth, ולפעמים נשמע מלטף, כמתעקש להזכיר את ג'יימס לאברי.

בכלל, כשניגשתי לכתוב את הביקורת הזו, לא יכולתי להוציא מהראש את המשפט – "האלבום הזה הוא ה-Images And Words של Serenity. נקודות השוואה לא חסרות פה – החל מהסאונד הנקי במיוחד של האלבום, דרך השילוב המעולה בין טכניקה למלודיה (ויש לחבר'ה האוסטרים הללו חוש מפותח למלודיה), עבודת הגיטרות מאד מזכירה את זו של פטרוצ'י, וניתן לשמוע שהמתופף למד את פורטנוי לעומק. Serenity אמנם לא מציגים שלמות מוזיקלית כמו שהחבר'ה מ-Dream Theater הציגו ב-1992, אבל משהו באלבום מזכיר את הצהרת הכוונות של אותה להקה.

מבחינת יכולת הלחנה, Serenity מתעלים הרבה מעל המון הרכבי פאוור פרוג שיצא לי לשמוע בשנה האחרונה. נכון, הם לא בדיוק פאוור מטאל, אלא יותר פרוגרסיב מטאל מלודי במיוחד, אבל עבודת הגיטרות האינטנסיבית זורקת אותם לנישה של פאוור מטאל. ההבדל, כאמור, הוא באיכות. Serenity יודעים להגיש ריף פאוור מעולה, ומייד לשבור לבית מלודי ומתוחכם במיוחד (כמו בשיר החמישי, "Engraved Within"), שהופך לפאוור טיפוסי בפזמון, וכמגיע הסי פארט, השיר מפתח לפרוג איכותי, עם כל הטריקים המוכרים – שינויי מקצבים ומשקלים, סולו גיטרה מרשים ונקי, דאבל בס עוצמתי.

יש באלבום שני קטעים מיותרים לחלוטין: הראשון הוא מעין הקדמה לשיר הרביעי, קטע באורך של פחות מדקה בשם "Words Untold" (אם תשאלו אותי, הוא היה צריך להישאר לא מסופר), והשני, "Dreams Unlived". עוד קטע שצריך היה להישאר על רצפת חדר המיקס. אני מבין את המשמעות שלהם – הם מציגים את הקו "העלילתי" של האלבום, מחלקים אותו לשני חלקים – שני השירים הראשונים הם מעין אינטרו, משיר ארבע עד שש אנחנו בחלק הראשון ושירים שמונה עד עשר הם החלק השני. בהחלט ניתן לשמוע את השינויים בלחנים בין הקטעים: האינטרו לדיסק כבד מאד, ממש פאוור פרוג, החלק הראשון הרבה יותר מלודי ונוטה לבלדות (למרות סי פארט עצבני במיוחד בשיר השישי, forever, שמאופיין בעבודת קלידים מרשימה במיוחד), והחלק האחרון הוא פרוגרסיב מלא פאתוס, מרשים מבחינה טכנית.

הרעיון יפה, הביצוע קצת צולע – הקטעים האינסטרומנטאליים שמחלקים את האלבום פשוט מגוחכים – הראשון נשמע כמו קטע גיטרה מדיסק נעימות במסעדת דגים ביפו, והשני מזכיר את העבודות הניסיוניות של ריצ'ארד קליידרמן, כשהוא היה עושה קוק בשירותים של בתי אופרה… ולמרות אלה, אני מוצא את האלבום הזה כנקודת אור בסצנה שקצת מאבדת מהצפון שלה. בימים בהם הפרוג הופך להיות מפלט לנגנים בינוניים שמנסים להשוויץ, ומספר ההרכבים האיכותיים יכול להיספר על עשר אצבעות, Serenity מצליחים להשאיר חותם. אני מקווה שהם לא ייכנעו למכירות העלובות שהרכבי פרוג זוכים להן (לעומת סגנונות אחרים), ויתמידו.

יש להם עתיד, והם יכולים בקלות להיכנס לפנתיאון ההרכבים המוצלחים ומצליחים של הז'אנר – עוד קצת תעוזה, קצת לוותר על הסאונד הנקי, קצת לשבור נוסחאות מוכרות, והם יעמדו בשורה אחת עם הרכבים מצליחים. ויש להם מספיק מודלים לחיקוי – Dream Theater לא נשמעים אף פעם דומים מאלבום אחד למשנהו, Opeth השכילו לתת לסטיבן ווילסון להפוך אותם להרכב איכותי, Pain Of Salvation מתפתחים יפה מאלבום לאלבום. Serenity תופסים נישה שהרכבים כמו Symphony X לא מאיישים – פרוג איכותי שלא מתעסק במיתולוגיות ופאתוס על טבעי, אלא בצדדים ה-"אנושיים" יותר של החיים, וככה גם נשמעת המוזיקה שלהם.