Seven Percent Mind Usage – The Finite

אני אתחיל מהדבר הראשון, והוא שהעובדה שלהקה כמו Seven Percent Mind Usage בכלל קיימת בארץ זה דבר מבורך. הסיבה היא פשוטה, אין עוד להקות כמותה. יש לנו להקות מכל הסוגים ומכל המינים, המצאנו גם ז'אנרים מטאלים חדשים, אבל את מה שניתן לתאר בגדול כגרסא הישראלית ל-The Dillinger Escape Plan לא היה לנו עדיין, ולא רק זה, את מה שהיא עושה – היא עושה טוב כאן, EP הבכורה שלה.

אני לא מעריץ גדול של The Dillinger, אני מלא הערכה אליהם, הם נגנים אדירים ויש להם קטעים גאוניים במוזיקה, אבל, מלבד האלבום האחרון שלהם, לא הצלחתי להתחבר יותר מידי אל המוזיקה. אני בא יותר מהכיוון המסורתי של עולם המטאל, ופחות מכיוון ההארד קור/מטאלקור, ובטח שלא מהג'אז, אבל, וזה חתיכת אבל, SPMU מצליחים להתחבר לכל הז'אנרים האלה, ועדיין להציב בסיס מלודי מוצק בשירים שלהם, מה שגרם לכך שהתחברתי לאלבום הזה די במהירות.

לאחר פתיח קצרצר האלבום צורח את דרכו לעור התוף עם "Selfish", ההשפעה מלהקות כמו Dillinger ו-Between The Buried And Me ברורה, תוקפנות, צרחות הארדקור חזקות, בהחלט לא גראול מסורתי, ושבירות אין סוף, אבל לאחר דקה בערך של שבירות, הלהקה עוצרת לפזמון מלודי עם שירה נקייה, עם אפקט על הקול של הסולן, פשוט קטע אדיר. זה נשמע יותר אמריקאי מאמריקאי אגב, כולל המבטא, וזה עוד ביטוי של מאפיין בדיסק הזה, לא הייתם מאמין שישראלים אחראים לו.

האלבום מופק למשעי, עם סאונד ברור וחומתי, תוצאה של שילוב של גיא ווב שעשה את העבודה בארץ, והמפיק האמריקאי ג'ימי קינג (Between The Buried And Me) שעשה את המיקס והמאסטר, ותאמינו לי, הוא עשה פה עבודת מופת. סוף השיר הוא עליית טון של הפזמון בליווי הסקרימס, ככה בונים חומה. מחובר כמעט ללא הפרדה מגיע "Time Kills", הוא גם נפתח באותו רעיון, שירה מלודית מסונתזת בשילוב מקצב קור פרוע, ואז תצוגת שבירות. נקודות לכל חברי ההרכב על ביצועים מוזיקליים, אחרי דקה השיר עובר לג'אז, קטע "Walking-בס" יפה, קצת רחשי רקע מהגיטרה, והלהקה שוב קופצת על עור התוף. שוב, למרות המורכבות והשבירות, יש פה מבנה, יש בסיס, וכשהפזמון חזר כבר היה לי את השיר בראש. השיר מסתיים בשבירה מואטת עם משהו שנשמע כמו פעמוני רוח.

"Weapon Of Choice" מביא בברוטאליות, כולל ריף מטאלי מצוין לאחר פתיחתו, התיפוף פה לוקח את כיסא הטייס, יופי של עבודה לאורך כל השיר. היציאה החזקה באה בדקה השנייה של השיר, ו-Mr. Bungle באים לביקור עם משהו שנשמע כמו מוזיקת גולשים, כאילו הפיקסיז השתלטו על האולפן – תיקחו את זה איך שאתם רוצים, לדעתי זה גדול. "White Paint For A Black Future" פותח בשקט עם אחד השילובים המוצלחים של גיטרה נקייה-בס-תופים, זה לא נמשך הרבה. הלהקה רוצה שתישארו ערניים והבלגן מתחיל, הריף המרכזי של השיר הוא לא מטאלי בעליל, אלא רוק לכל דבר, כשהלהקה מפסיקה את עצמה כדי לספק עוד קטע ג'אז שמבוסס בעיקר על הבס, זה נשמע כבר הגיוני. לאחר מכן יש שבירה לגיטרות נקיות וקטע שירה מלודי יפה, אני מניח שאפשר למצוא כאן ניצוץ של אימו, אבל במכלול של הדברים הוא נכבה מהיר מספיק.

השיר האחרון שוב הולך למחוזות Mr. Bungle, עם קלין ועבודת בס שמזכירה את הלהקה האגדתית ההיא, גם השירה בחלק מהשיר, שבנויה על סוג של לחישות מייק פאטון – מזכירה אותם. שוב יציאת ג'אז, הפעם עם שילוב של פסנתר בוגי מעולה. אני מניח שאוהבי מטאל מסורתי יותר ירצו מראש להתרחק מהלהקה, זה בפירוש לאוהבי הצדדים השונים והפחות שפויים שיש. אבל אלו שאוהבים את הלהקות שהזכרתי במהלך הביקורת בהחלט יכולים לצפות כאן לאלבום שלא נופל משום דוגמא טובה מחו"ל. כל חברי ההרכב מתעלים על עצמם, יש פה גיוון וצבעים רבים מכדי שאפשר יהיה לספור, והסאונד של האלבום הוא לא פחות ממושלם. שוב, למרות שאני לא מעולם הקור, או הג'אז, אני לא יכול שלא להעריך יצירה מוזיקלית איכותית כל כך.