Shaaman – Reason

Shaaman היא להקה שהוקמה על חורבות Angra, להקת הפאואר מטאל הברזילאית החצי-מיתולוגית. בשנת 2000 התפצלה Angra לשני חלקים. קיקו לוריארו ורפאל ביטנקורט (גיטרות) נשארו עם השם המקורי ובלי שלושה חברים, כאשר הפורשים: אנדרה מאטוס (הסולן), לואיס מריוטי (באס) וריקרדו קונפסורי (תופי) צירפו אליהם את הוגו מריוטי על הגיטרה והקימו את Shaman. לא, לא טעות כתיב. בהתחלה הם נקראו Shaman ורק לכבוד האלבום השני, החליטו להוסיף עוד "A" לשם הלהקה, אל תשאלו אותי למה. גם אל תשאלו אותי למה הם קוראים למה שהם עושים מטאל מלודי ברזילאי.

חברת התקליטים שלהם מספרת על השפעות מוזיקה דרום-אמריקאית, אבל אני לא מצאתי אותן בשום מקום. עשרה טראקים מעולים ועוד שתי רצועות בונוס, ואפילו לא קמצוץ של מוזיקה ברזילאית. לא ריו, לא סמבה ולא בוסה נובה. רק Heavy קלאסי, הרבה פאואר מלודי בסגנון גרמני, הרבה אנדרה מאטוס ויופי של עבודת גיטרות. ואתם יודעים מה? בשבילי זה לגמרי מספיק. באמת שאני לא צריכה מוזיקת קרנבל יחד עם המטאל שלי.

את האלבום Reason אני אשווה לצליית סטייק אנטריקוט משובח על הגריל. בלי הרבה חוכמות, בלי עודף מרכיבים מסובכים ובלי שיטות מתוחכמות ומתחכמות. החבר'ה הברזילאים עובדים עם החומרים הבסיסיים ביותר: גיטרה, באס, תופים. עם החומרים הבסיסיים האלו הם מצליחים להפיק אלבום טוב ועשוי היטב, שכמו כל סטייק טוב, גם הוא לא צריך יותר מקצת פלפל שחור גרוס עליו. הקול של אנדרה מאטוס, הפלפל האולטימטיבי, הוא מה שהופך את Shamaan מעוד להקת פאואר למשהו ששווה שמיעה, ועוד שמיעה, ועוד שמיעה. מאטוס הוא זה שגורם לי לשכוח לפעמים שאני מקשיבה ללהקה חדשה יחסית ולא לעוד יצירה מעניינת מבית Angra. אם תשאלו אותי, צריך להיות חוק שאומר שכשלהקה מתפצלת, הסולן לוקח איתו את השם המקורי. אבל לי תמיד היתה חולשה לווקליסטים.

עולם הכישוף והמסתורין מושך אותנו, כותבים חברי הלהקה באתר האינטרנט שלהם. השמאנים ומרפאי-האליל מהלכים עלינו קסם, הם אומרים. בגלל זה קראנו לעצמנו "שמאן". שמאן כמו מכשף. כמו קוסם. אם אני הייתי צריכה להכתיר קוסם באלבום הזה, השרביט ללא ספק היה הולך למאטוס. אפילו את טביעות האצבעות המכשפות של מפיק-העל סאשה פאיית' (Rhapsody, Aina, Edguy) הוא מצליח לנצח. כמו ברוס דיקינסון או רוב האלפורד יש לו את היכולת המופלאה הזאת לקחת מטאל קלאסי שמטבעו לא כולל חידושים והמצאות, ולהפוך אותו למשהו מרגש. כבר בשיר הראשון "Turn Away" יש אנרגיות קצב מסחררות, אבל את הקסם מרגישים מתישהו באמצע שיר הנושא "Reason". חצי-בלדה שבלונית שעם הקול של אנדרה מאטוס נשמעת כמו גשם של זהב. ארבע דקות וארבעים שניות הוא מחזיק את השיר כמו בובה על חוט. מושך, מסובב ושולט בו עד הסוף.

ההפתעה של האלבום: גרסת כיסוי מעניינת ל-"More" של Sisters of Mercy. לטעמי, יותר טובה מהמקור האפלולי. פרט לזה, כאמור, הכל צפוי. בפאוור מטאל בנוסח גרמני אתה תמיד יודע מה אתה הולך לקבל. גיטרות נקיות, בסים נקיים, תופים מנומסים, כמה שירים מהירים וקצביים שאולי פוזלים לכיוון הת'ראש וכמה בלדות, כולל אחת שמתחרטת על הקצב האיטי באמצע. חובבי הז'אנר באמת לא יצטרכו וגם לא ירצו יותר מזה.