Shadows Fall – The War Within
- The Light That Blinds
- Enlightened By The Cold
- Act Of Contrition
- What Drives The Weak
- Stillness
- Inspiration On Demand
- The Power Of I and I
- Ghosts Of Past Failure 04:12
- Eternity Is Within
אה, יש להם כבר שם משלהם לסגנון הזה. בעוד אנחנו בארץ עדיין לא החלטנו מה פנתרה ופיר פקטורי מנגנים – בארצות הברית כבר מצאו סגנון חדש של מטאל. הם קוראים לזה – The new wave of American heavy metal או בקצרה משתמעת NWOAHM. זה אכן מונח שירגיז הרבה מאד מחובבי Saxon ו-Judas Priest, אשר ישאגו איך מעיזים לטמא את הז'אנר האהוב שלהם, NWOBHM עם גרסה אמריקאית, שהיא כמו כל גרסה אמריקאית אחרת למשהו – משומנת היטב, קדחתנית, מגורזת, בעלת ריח של בירה, פיצה ובסוף יש סוף טוב.
הז'אנר הזה התחיל איפשהו בסוף שנות ה-90, אולי ממש שנות ה-2000, והביא איתו את הדבר הבא אחרי הניו מטאל. לאמריקה אין את הדת' המלודי סטייל At the Gates או Dark Tranquility – יש להם את כל הז'אנרים שלהם, מההבי מטאל עד לדת' מטאל – הכל אצלהם מעורבב לטובה ולרעה עם הארדקור. ככה נוצרה מטאליקה, ככה נוצרה פנתרה, ואפילו נוורמור מתנגשים פה ושם עם הז'אנר הזה בחלק מהשירים.
אז יש את חוד החנית של הז'אנר הזה, שמוצג לראווה בשעות הפריים-טיים של MTV2 כאילו המטאל שייך לעולם כולו. לוקחים דת' מלודי סטייל שוודיה, לוקחים ת'ראש מטאל סטייל סן פרנסיסקו, מערבבים בהארדקור ומוסיפים פאנק? מה קיבלנו. את הז'אנר הזה, NWOAHM. מלהקות איכות כמו Killswitch Engage ללהקות די מרדימות כמו 36 Crazyfist. מבכיינים הגובלים בפאנק מלודי כמו Avanged Sevenfold שמבכים על כך שהם איבדו את החברה של הסולן לטובת גברבר אחר – עד ל-Lamb of God שמציגים אחוות הארדקור קשוחה ועבריינית. אה – ויש כמובן את Shadow's fall, שנמצאים פה כבר כמה זמן, אבל לא עשו יותר מדי רעש, או מספיק רעש כדי להתברג לעדיפות חובבי הסגנון. אבל רגע, הם נמצאים בכל מקום ומוכרים המון תקליטים לא? אז כנראה זה בגלל המוזיקה הבינונית.
Shadows Fall היא להקת מטאל אמריקאית (קיצור לכל ה-NWOAHM) שהמוזיקה שלה כאמור נעה בניחותא על הסגנון הזה, אפילו די נותנת לו את ההגדרה. היא לא הטובה בלהקות, היא גם לא הגרועה בהן. היא די סתמית באמצע למעשה, רק היא עשתה את זה קודם. אלבומה החדש – "The War Within" מנסה בכוח לפרוץ את מחסום הקול והאפאטיות שיש לז'אנר הזה, בלי לחדש ממש, אלא בעיקר לנגוח ביתרונות של הסגנון ולכסות על החסרונות בידיים חשופות.
האלבום נפתח בנעימה אקוסטית קלילה וחותך לריף דת' מלודי מסחרר. The Light That Blinds הוא שם השיר, והוא בין החזקים באלבום, מבחינה מוזיקלית בעיקר. סולו טוב מאד והדאבלים רצים קדימה, מה שגם הלהקה סוף כל סוף מקבלת הפקה עם נופח ראוי כמו שצריך ולא איזה סאונד גיטרות דקיק כמו באלבומים הקודמים שלהם. השירה באלבום היא שירת הארדקור, גובלת בקושי בז'אנר הדת' המלודי – משמע צרחות היסטריות. לא, היא לא מוצלחת בצורה מניחה את הדעת. היא פשוט סתמית למדי. היתרון של הסולן מת'יו בצ'נד, שגם מחזיק את חברת התקליטים Lifeless Records באמתחתו – פשוט לא בעל הגישה הזאת לווקאלס. עם הזמן הלכה הלהקה (שהתחילה בצורה מאד In flames-ית שכזאת) והתרחקה מהז'אנר עד לגבולות המטאלקור. כיום היא קצת חזרה לשם – בעיקר עם הריפים הטוחנים של הדת' המלודי והתופים שקיבלו את הדינמיקה הראויה להם.
אלבומם הקודם של Shadows fall, הנקרא The Art Of Balance, היה מהמוכרים ביותר של חברת התקליטים Century Media (שמחזיקה באמתחתה להקות כמו Nevermore, Arch Enemy, Blind guardian וכמובן Orphaned land) כשפשט על יותר מ-100,000 עותקים בשנה אחת. הוא היה פחות מוצלח לדעתי מהאלבום האחרון – The war within, אבל גם אלבום זה לוקה בחסר בהרבה מאד תחומים. השירים הבולטים לטובה הם שיר הפתיחה, וכמו כן שיר הסיומת Those who cannot speak. הלהיט של האלבום הוא What drives the weak עם פזמון קליט, הגובל באימוקור. נראה כי ההרגשה הכללית של הלהקה הזו היא פשרה בין מטאל להארדקור, בין רוקנרול מלודי ודת' ות'ראש מטאל – והכל נופל על שעטנז שלא עובר בצורה ומדויקת.
אלה שממש חושבים שזה הדבר הבא, הסגנון הזה שמשלב בין הדת' המלודי האירופאי, הת'ראש האמריקאי הגוסס וההארדקור הכועס, ובאמת לא מכירים את Shadows fall, מוזמנים להעביר שמיעה. אני אישית לא נפלתי מהכסא.