Shape of Despair – Return to the Void

14/05/22
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Return to the Void
  2. Dissolution
  3. Solitary Downfall
  4. Reflection In Slow Time
  5. Forfeit
  6. The Inner Desolation

אטמוספרה. בסופו של דבר, ז'אנר שלם יכול להתנקז למילה הזאת. ז'אנר שלם בתוך המטאל שעוסק בלהעביר איזשהי תחושה, מבלי לחפש שהמאזין ישמע כל תו, מבלי לחפש סאונד בהכרח 100% קוהרנטי, מבלי להתחנף, מבלי שתבינו מילה מהגראולים העמוקים שבוקעים מהפה של הסולן. אווירה שהיא סגנון וסגנון שהוא אווירה. זה, בתמציתיות, האלבום של SOP.

החבורה הפינית (איך לא? או שהשאלה צריכה להיות איך לעזאזל מדינה כזאת קטנה מוציאה כל כך הרבה להקות מטאל טובות? מה לעזאזל?) שהתחילה כבר בשנת 95' (תחת שם אחר) היא לא מאלה שמשחררות אלבומים כל שנתיים אמנם, אבל הרשו לי להיות קצת בומר ולהגיד שוואלה, כל אלבום מלמיליאן (מינוס 5 נקודות למי שלא מכיר את הביטוי, ומינוס 10 נקודות למי שלא יודע מי זה מלמיליאן)!

עבור אנשים שלא מכירים את עולם הדום, ובמקרה הזה הדום האטמוספרי, חשוב מראש לתאם ציפיות לפני שאתם הולכים לשמוע אלבום שכזה כי מתן אמר: השירים ארוכים, איטיים, אפילו זוחלים. הם לא אגרסיה, הם לא קצב. הם לאט כל כך שהמתופף עוד שנייה נרדם. הם סבלניים ועצובים כמו סבתא פולנייה שיושבת לבד, בחושך, בקור, ומחכה שהנכדים יבואו כבר לבקר.

אז בגדול, המטרה של האלבום הוא להכניס אתכם למסע ארוך של עצבות ודיכאון ולגרום לכם לשקוע בתוך זה, עם כל מיטב הקלאסיקות שיש לז'אנר להציע כמו סאונד עמוק להחריד, שירה עצובה ונוגה לצד גראולים עמוקים להחריד, זחילה סבלנית של כל בעל תפקיד בשיר, ובסופו של דבר, יצירה שהיא אלבום ואלבום שהוא יצירה.

באורך כזה של שירים, אלבום לא צריך באמת הרבה שירים. אין דבר כזה Fillers באלבום שכזה. כבר מהשיר הראשון, כל מה שחפרתי עליו עד עכשיו מתכנס לשיר אחד מדכא שמבשר את כל מה שלאלבום הזה יש להציע וכל מה שהלהקה הזאת עושה כבר 27 שנים. אם שמעתם את השיר הראשון, אתם בטוח לא באמת תבדילו בינו לבין שאר האלבום. קשה להבין באמת איפה שיר מתחיל ושיר נגמר, ונראה לי שראוי יותר להתייחס לכל האלבום כשיר אחד.

יש אלבומים שכל השירים נשמעים אותו דבר, וזה משעמם ואפילו הייתי אומר מאכזב הרבה פעמים. במקרה הנוכחי, העובדה שמדובר בתכלס ביצירה אחת ארוכה ומונוטונית משרתת לחלוטין את הסגנון, כי אם אהבתם את הדקה הראשונה ששמעתם תאהבו את כל השאר, ואם לא, תדעו לא לבזבז לעצמכם את הזמן.

אישית אני חושב שזהו אחד מאלבומי הדום הכי טובים שיצאו לפחות בעשור האחרון. לצד להקות נוספות בז'אנר כמו Swallow the Sun או Clouds האלבום הזה מייצג עבורי את הז'אנר נאמנה ואוסף ל-57 דקות את כל המתנה שיש לו להעניק למאזין: היכולת להישען אחורה, לעצום עיניים ולהיכנס לעולם אחר לגמרי.