Shining Fury – Another Life

כמו הרבה דברים בחיים, גם באלבום מטאל בינוני, כנראה שהדברים הטובים יגיעו דווקא בסוף. ההיגיון אומר לשים את השירים הטובים בתחילת הדיסק, וככה אולי הקונה התמים ישמע שניים שלושה שירים בחנות ויקנה, אבל Shining Fury הולכים בדיוק נגד ההיגיון; כשאתה מאזין לאלבום השני שלהם, Another Life, אתה נאלץ לעבור מסע מפרך של כארבעים דקות, עד שאתה מגיע לשירים הטובים באמת.

אבל לפני זה, קצת רקע, כמתבקש: Shining Fury הוקמה אי שם בתחילת שנות ה-2000 ע"י המתופף רוס לוקאטר. האלבום המדובר הוא האלבום השני שלהם (הראשון מ-2004), ולעומת האלבום הראשון שלהם (שאת חלקו שמעתי) הם מנסים הפעם לנגן מטאל קצת יותר מתוחכם. בעקרון, הם מנגנים פאוור מטאל מלודי מאד, עם דגש עם מקצבי דאבל בס לאורך רוב השיר. הפעם, ניכר הניסיון להישמע עוד יותר מלודי, כשתפקידי הגיטרה מקבלים נופך יותר קליט, הריפים קצת יותר "עדינים" (ויש אפילו הרמוניות פה ושם). לפרקים, אפשר לחשוב שמדובר בלהקת פרוג ממש לא מתוחכמת. לפרקים.

האלבום נפתח בשיר דווקא לא רע – אחרי אקפלה קצרצרה, התופים נכנסים בקול רעם שחור, עם דאבל בס עוצמתי, הגיטרות אחריו בריף שמזכיר קצת את Maiden (בעיקר במלודיה שלהם). אבל אז השיר נתקע ולא מתפתח לשום מקום. בבית אמנם הדאבל בס נעלם לכמה שניות, והסולן קצת מגוון בביצוע שלו, בעיקר במעבר שמכניס אותנו לפזמון (הגיטרה עושה תפקיד קצת אוריינטלי, והסולן מגבה אותה בקולות לא רעים בכלל), אבל הפזמון די מפגר: חוזר על הלחן של האקפלה מתחילת השיר, בליווי הלהקה, עם מלודיית גיטרות של אירוויזיון.

זוהי בעצם הבעיה הגדולה שלי עם האלבום הזה – ללהקה יש כוח, יש להם את הכשרון לנגן פאוור מטאל איכותי, ואת הרצון להפוך אותו לקצת יותר מעניין אבל Shining Fury לא ממש פוגעים במטרה. שאר הדיסק ממשיך את אותו קו של דאבל בס שמכתיב את הקצב (נו, מתופפים. תן להם להקים להקה וזה מה שתקבל…), גיטרות בריפים כמעט מעניינים, וסולן שמדי פעם מבליח באיזו הברקה בביצוע. ה-C-Part של השיר השני לא רע – סולו שמזכיר את הטאפינג הנוסטלגי של אדי ואן היילן, שבירה מהמקצב הקבוע של השיר לטובת מיד טמפו שגורם לך לחשוב שאתה נכנס לקטע חדש בשיר (אבל שוב אנחנו חוזרים לאותו מקצב מרגיז).

בשיר השלישי נרשמת התפתחות, והבית לא נשמע בדיוק כמו שאר השיר – הוא במקצב איטי יותר, חזק יותר. המעבר לפזמון בנוי (שוב) על התופים ששוברים קצב. אבל אז חוזרים בדיוק לאותו מקצב של השירים הקודמים, והבאים. וכך ממשיך לו האלבום. אני מודה – מדובר באחלה אלבום הד בנגינג, אבל כזה שאחרי שתי שמיעות לא בא לך לשמוע אותו יותר, כי הבנת את הפואנטה. השילוב של סולן ששר בקול גבוה מפתיע, כי מפתיחת הדיסק אתה מצפה לשמוע איזה שאגת גראול, ואתה מקבל דווקא את ההפך, אבל פרט לכמה פנינות כאלה, האלבום די מאכזב בבנאליות שלו.

אבל רגע, הבטחתי שבסוף האלבום יש הפתעות. ובכן, השיר השמיני, שנקרא למרבה הטמטום "Dr Jekyll & Mr Hyde" (ומדבר, למרבה ההפתעה, על בחור שמסתיר את הצד האמיתי של אישיותו) מפתיע בלחן שלו – הדאבל בס נרגע לתפקידים הרבה יותר מעניינים, הגיטרות לא מנגנות ריף ליווי מונוטוני, הסולן פתאום מקבל ביצים, ומתחיל להישמע כמו סבסטיאן באך מ-Skid Row לשעבר (ומכניס המון שואו לשירה שלו), הפזמון לא רע בכלל. הגוון האוריינטלי בשירה בסוף הבית נשמע במקום הפעם. רק הסוף המטופש של השיר הורס אותו – אני באמת חושב שמפיקים מוזיקליים – שחושבים שלסיים שיר בפייד אאוט זה עדיין לגיטימי – תופסים מקום מיותר בעולם.

השיר התשיעי לא משהו, אבל אז מגיע השיר האחרון בדיסק, ומעלה חיוך על פניי… כנראה ש-Shining Fury אוהבים לנגן בהופעות קאבר לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, Deep Purple. לגיטימי, ואפילו מבורך. והנה, מסתנן לאלבום קאבר ל-"Highway Star", אחד השירים הכי גדולים של Purple, ושיר שדי אחראי על המטאל המלודי (ובמידה מסוימת, על היווצרות הפרוג מטאל, שהרי מדובר באחד השירים היותר פרוגיים של Purple). חשוב לזכור של-Shining Fury אין קלידן, ובשיר הספציפי הזה אתה מחכה לשמוע את הסולו קלידים היפיפה.

מה ש-Shining Fury עושים זה פשוט לתת לגיטרה לנגן את הסולו, ומה אני יכול להגיד – סחתיין… זה עובד, וזה משעשע, וזה כיף לשמוע להקת פאוור די בוסרית מנגנת בכיף את האחד השירים שאני הכי אוהב בעולם, ועוד אפשר לשמוע שהם נהנים מכל רגע. לסיכום, אלבום לא רע, קצת צפוי, קצת שבלוני, לפרקים משעמם, אבל עושה את העבודה. אני מניח שבאלבום הבא הם ייקחו את היכולות שלהם (ואת הכישרון, ואת הרצון) צעד אחד קדימה, ויספקו אלבום יותר מעניין. ואם לא, לפחות שיעשו קאבר ל-"Fireball" של Purple. זה עוד שיר שאני ממש אוהב, ו-Shining Fury מנגנים Purple לא רע. לפחות זה, לא?