Shiran – Release the Bounds
- Release The Bounds
- A Lonely Quest
- Remain
- Silence
- Survivor's Road
- Burden's Off
- The Promise
- The Child
- Early Rise
- Glint Of Light
- The Painting
אני אוהב שהרכב לוקח את הזמן להתגבש ולהגיע לרמה כזו שהאלבום הראשון שלו יהיה מדויק ומייצג.
יש משהו בהרכב שהגיע לבגרות ומוציא את האלבום הראשון שלו כשהוא לעוס כמו שצריך ומבוצע על ידי אנשים שיודעים מה הם רוצים, גם שירן בנד היא לא להקה חדשה וחברי ההרכב הזה עובדים הרבה זמן יחד. והנה הגיע הרגע שהם מוציאים את התוצאה של העבודה הקשה הזו.
אז קצת רקע: האלבום הזה הוא יצירתם של שירן אבאיו (Prowlers) ואלרם בוקסר (Ferium). כבר כמה שנים שהם מייצרים ביחד את התוכן של שירן בנד. כותבים ביחד, כששירן על השירה ואלרם על הנגינה והפקה.
מאוחר יותר גויסו חברי ההרכב הנוכחים כדי להשלים את הפאזל של ההרכב ולהביא אותו לבמות.
אני ישר אקפוץ לסוף, כי ככה: אני מאוד אוהב את האלבום הזה.
אני מאוד אוהב את האלבום הזה מכמה סיבות, כשהראשונה ואולי הכי חשובה היא שזה פשוט אלבום טוב. זה אלבום טוב כבר ברמה הבסיסית ביותר, כתיבת השירים. מה שפעם היה הבסיס לכל שיר רוק או מטאל, שילוב של ריף מנצח ומלודיה כובשת, קצת הלך לאיבוד במטאל המודרני ופינה מקום לטירוף טכני והפקתי. שירים עם ריף מקפיץ ומלודיה מכשפת כבר לא פשוט למצוא, ובאלבום של שירן יש כאלה בשפע. כמעט בכל שיר יש את הריף שעושה לי חשק לעשות הדבנגינג / לנגן /ו לשבור משהו. וגם שירה שפשוט מצליחה לדחוף את השיר לגבהים חדשים.
זה בעיני נצחון מספר אחד – והבונוס? אפשר לשמוע את כל זה כבר בשמיעה הראשונה, כי…
…כי Release the Bounds מתיישב בנישה כל כך ריקה וכלכ ך חסרה במטאל הישראלי. מטאל מלודי וישיר.
משום מה בארצנו הקטנה אנחנו משופעים מטאל משני סוגים עיקריים, אקסטרים או פרוגרסיב ( או שילוב של שניהם) למצוא מטאל מלודי שאינו פרוג וגם מבוצע טוב זה מצרך נדיר, אולי אפשר למנות את הלהקות על יד אחת.
לי אישית חסר מאוד מוזיקת מטאל מלודית וישירה. לא פרוג, לא אקסטרים. שירי מטאל שאני נתפס להם משמיעה ראשונה בלי לפענח משקל של 19/6 או לנסות לזמזם גראולים. Release the Bounds מצידו, מספק בדיוק את זה. אלבום מטאל עם כל העוצמה הכבדות והפאתוס, אבל קליט גרובי ומובן. על פניו, הכי פשוט, אבל אולי הכי קשה לביצוע כמו שצריך.
יש לי באלבום אבני יסוד שהתגעגעתי אליהם כמו בלדה קלאסית ( Early Rise לדוגמה), שמתחילה קטן ומתגברת עד לסיום מפוצץ. Silence, הנפלא שהחיבור שלו בין המילים הכואבות למוזיקה הדרמטית ישר שואב פנימה ומרגש. ושיר כמו Burden's Off שכבד מתחילתו על סופו אבל מתקדם ומשתנה ובונה את המתח והכבדות כלכך נכון. וזה רק אחד הדוגמאות הנפלאות לכוח שיש לזמרת חזקה כמו שירן. לקחת כל שיר, טוב ככל שיהיה, ולהעיף אותו מעלה.
זוהי גם דוגמה טובה לכמה הסימביוזה של שירן ואלרם ברמה גבוהה. הם מצליחים לגרום אחד לשני, טובים ככל שיהיו לבד, להיות עוד יותר טובים.
אם כבר נגעתי בשירה, אז כן, שירן נותנת פה שיעור מעלף בשירת מטאל קלאסית. יש לה את היכולת לשלב עוצמה ופגיעות ומעל הכל להגיש את זה באותנטיות וברגש. אני יכול להבין את המילים ששירן שרה ואני מאמין לה כשאני שומע אותה שרה אותם. לא משנה אם זה שיר כבד או בלדה שקטה וקטנה, הבחירות המלודיות שלה לא מפספסות. אין תו או צרחה מיותרים. הכל נעשה לשרת ולשפר את השיר.
החלק הבא שאני מוצא קרוב לשלמות, הוא עבודת הגיטרות.
אני שומע את האלבום פעם אחר פעם, ולא מוצא דבר אחד שהייתי עושה אחרת. הריפים פשוט אדירים. עושים חשק להשתולל, לנגן, לזוז. אי אפשר להישאר אדישים עליהם. אלרם לוקח את כל הידע שצבר עד היום ועושה את הצעד הגדול של לרתום את הגרוב הסאונד והעצמה שייצר בפריום אבל לרסן את זה כקרקע המושלמת למטאל המלודי של שירן.
וכדי להוסיף דובדבן יש אפילו סולואים: הסולו החשמלי בשיר Release the Bounds הוא בית ספר לאיך סולו בונה את השיר (ולא את הגיטריסט). השילוב הנכון של מלודיה חדשה ויפה במקום הנכון, שרד במקום הנכון והכל בשביל להעביר את השיר פאזה. אם יש לי טענה זה למה אין עוד כאלה באלבום.
בכל מה שקשור לסגנון/ ז׳אנר של האלבום, זה הניצחון השלישי של Release the Bounds. האלבום לא מתחייב לסגנון מסוים, להפך, הוא לוקח אלמנטים מהרבה ז׳אנרים במטאל, משתמש בהם נכון ומייצר את הנישה הפרטית שלו. וזה בעיני מה מה שכל מוזיקאי צריך לשאוף אליו, ולשם המטאל המודרני צריך ללכת –
להיבנות מהכלים של הסגנונות ולא ולהיות מוגבל על ידם. כשאני מתקשה לפקס אלבום או להקה לסגנון מסוים, הם עושים משהו טוב. אם בכל זאת הייתי צריך לתאר את הסגנון של האלבום הייתי אומר שזה מטאל מלודי מודרני. מטאל שמשלב ריתם של גרוב ודג׳נט ועוד סגנונות ביחד עם מלודיות שירה וסולואים מעולם המטאל המלודי. והשילוב מבוצע נפלא.
אם בכל זאת להתקטנן על כמה נקודות, אז תופים. אני מבין היטב את כל הסיבות למה לא להקליט תופים לייב, והתפקידים בסך הכל יפים מאוד ומשרתים מעולה את השירים, אבל אני טוען שהקלטת תופים אקוסטיים היתה דוחפת את האלבום הזה עוד יותר למעלה. כי חסר לי שם משהו שמתופף היה נותן. אולי אפילו בסאונד או בפיל.
והתקטננות שניה, הייתי שמח אם בסיסט היה כותב כמה ליינים של בס. כי כמו התופים, הבס בהחלט משרת את השירים ומניח ביחד איתם בסיס מאוד איתן לכל השאר. אבל הוא לא פורח, ואני אוהב בסים פורחים. הם עושים לי נעים במוזה.
אז חוץ משני הטרוניות האלו ביחד עם הבקשה לעוד סולואים של אלרם, Release the Bounds מסתמן כאחד האלבומים האהובים עליי במטאל שיצאו השנה. ואני ממליץ בלב שלם לכל מי שאוהב את המטאל שלו מלודי, ללכת ולהשיג לעצמו עותק. ההנאה מובטחת. ואתם יודעים מה הבונוס המאוד נחמד בכל הסיפור? ששירן בנד, נשמעים אפילו יותר טוב לייב, זה בעיני, סימן של להקה טובה באמת. וגם סיבה ממש טובה ללכת לראות הופעה שלהם.