Shiver – Bones. Spirit. Ashes. Madness.
שיבר. בניגוד מוחלט לשמם שבתרגום חופשי מאוד הוא "רעד קל" הם הרכב שאין במוזיקה שהם עושים שום דבר קליל. התוודעתי אליהם כשופט ב Metal Battle האחרון ומהרגע שראיתי אותם מנגנים משהו בהם תפס אותי ולא הרפה. משמיעה חטופה הבנתי שהם מנגנים מטאל מודרני, הארדקור כועס שנע על המוזיקליות של המטאלקור, הגרוב וה Djent וכל מה שמודרני ואהוב על להקות באזור חיפה והקריות(Ferium, Blood Everywhere, Mental Maze אם פריום לא הספיקו לכם) למעשה מי שהכי שבה את עיני ואוזניי היה אור גרינברג הסולן שלהם, שקנה אותי מהרגע הראשון שפתח את הפה וצרח/שאג/התייסר אל המיקרופון, אני לא מזלזל בעדי, שי ויוני, אבל באותו רגע שראיתי אותם מופיעים אור הוא זה שקנה אותי בין רגע בזכות הופעה היפראקטיבית ושירה שנראת כאילו יצאה הישר מקצות העצבים שלו.
עבר זמן מה, ראיתי אותם מופיעים שוב בגמר ה Metal Battle עצמו, קצת התעצבתי שבסופו של דבר הם לא נסעו לייצג אותנו והמשכתי לעקוב אחרי המעללים שלהם במרשתת וב "ספר הפנים" והנה לפני זמן מה יצא בשעה טובה התוצר המוקלט הראשון של החבורה הכל כך סוערת הזאת, ה EP עם העטיפה הכל כך מגניבה שעיצב להם אורון מ PlanetO שנקרא בפשטות Bones. Spirit. Ashes. Madness.
למעשה Shiver הם סוג של סופר גרופ מקומית. אחרי שגירדתי בראש ותהיתי מאיפה מוכר לי אותו אור נזכרתי בהרכב בשם Magnolia שאו שראיתי פעם בהופעה בפרנקל 14 ז"ל, או ששמעתי פעם ב MYSPACE אבל בטוח שמעתי עליו דברים מופלאים(זכרון קלוקל בגיל 27 זה המחיר שמשלמים על מטאל, נפילות מסקייטבורד והמוווון בירות) בנוסף אליו ישנו עדי אלקובי המתופף לשעבר של Ferium שהיה חלק בלתי נפרד מהגלגול הראשון של הלהקה, זה שייצג את ישראל בגרמניה ב 2009, שסוג של המשיך את דרכו המוזיקלית בהרכב הזה כאשר לאחרונה הצטרף אליהם בתור בסיסט מיכאל ניקולה, לשעבר גיטריסט מהרכב ההארדקור הצפוני This is Rome שסגרו את הבאסטה השנה.
לוחצים Play ב Bandcamp או פליי על הדיסק וה "ברוכים הבאים" שלנו הם הגיטרות של שי ויוני שמקדמות את פנינו לקראת השאגה הגהנומית של אור שמזנקים עלינו בשיר הפותח Serve A Purpose שמהווה הקדמה מוצלחת למה שיש להרכב להציע מוזיקלית מבלי להרוג אותך מהתחלה. חלילה לא שיר קליל, אבל גם לא מפלצתי כמו הרצועות האחרות ב EP. כמו למשל השיר השני Collecting Parts שמתחילתו שובה אותך בשרשרת של ריפים שנתווים סביב המוח כמו קורי עכביש שבהמשך תופסים אותך מטחי תיפוף, סולו נהדר ושוב אותו אור שמנצח מעל הכל ושואג את כל נימי נפשו. פה אבל אני פתאום מבין מה כן מפריע לי באוזן.
נדרשו לי המון המון האזנות בשביל שאזכה לשמוע את הרגעים היפים של יוני ושי וגם אור התגמד לו קצת ונשמע לפתע מונוטוני קצת בין הריפים והתיפוף Mid Tempo שמאפיינים את הז'אנר. רק בגלל שראיתי אותם בלייב וידעתי שמשהו חסר לי, כי אני יודע שהם אחלה גברים וכי אני סוקר רציני כל כך, טרחתי ושמעתי שוב ושוב בנסיון למצוא את החוליה החסרה ולצערי אחרי אינספור שמיעות ונבירות לצערי חזרתי והגעתי למסקנה שהבעיה טמונה בסאונד של האלבום.
הטיפול שעבר האלבום בישראל אצל עופר דביר(שאולי מוכר לחלקכם מ Etarnal Decay)באולפני Dmusic והמאסטרינג שעבר בצרפת אצל Brett Caldas-Lima באולפני Tower Studio אומנם מאוד מרשימים על הנייר וכנראה שמבחינת הלהקה הם הרגישו שהם הפקידו את הנושא בידיים הטובות ביותר, אבל במבחן התוצאה משהו פה לא לגמרי עובר לאוזן ולמוח. לעתים שטוח מדי, ברגעים אחרים פשוט מבליט את עדי ואור מעל לכל השאר ומעל לכל משאיר אותנו עם קצב שהוא אחלה ודיקציה נהדרת בצעקות של אור שגורמת למילים להשמע טוב אבל קצת מתבלטת בצורה לא פיירית ביחד עם התופים מעל השאר. תוסיפו לזה את הרפפטיביות של הז'אנר עצמו ותבינו שלעתים זה הופך לפשע של ממש שרק בשירים כמו Piece of Us בדקה 2:45 כשאתה שומע לבדם את חטיבת המיתרים של ההרכב ואתה מבין שמה שעלול להישמע כמו סאונד רזה במכוון הוא פשוט השטחה של שאר הלהקה. אם הכריזמטיות הויזואלית של אור ושאר ההרכב הייתה עוברת דרך האוזניים עוד ניחא, אבל לעתים זה פשוט לא מספיק בשביל למקד אותך במוזיקה הכל כך מחושבת של ההרכב הזה.
אי אפשר לחלוטין להאשים בזה רק את הסאונד כי יש משהו בכל ז'אנר הגרוב-Djent-קור הזה שמכביד על השכל ומעייף ומרוב תבניתיות של נגינה ושירה לעתים האספקטים היותר מוזיקליים קצת נותרים מאחור מרוב שהקצב תופס את קדמת הבמה ולמרות זאת, הגיטרות קצת נבלעות וזה חבל, במיוחד כשמדובר בלהקה שהגיטריסטים שלה כן מצליחים להתבלט בין ים הריפים השמנוניים והמתמטיים שמכתיב הקאנון של האבות המייסדים ממשוגע' שהכתיבו את המניפסט המוזיקלי של הז'אנר כולו.
ממשיכים עם Preach שנפתח בשאגת עוגיפלצת בריאה ובקצב ממכר והוא ללא ספק אחד ממתקי הגרוב של האלבום. שיר שהשאיר עלי רושם עוד בהופעות ומזכיר את Souless שלא נכנס אל ה EP אך יש בו מאותו גרוב קוסם. בין הדבאנג לא רצוני אחד לשני, שוב אני מוצא את עצמי מהופנט מהצלילים של הגיטריסטים יוני ושי שאומנם לא ממציאים את הגלגל אבל יודעים להנחית רגעים מוזיקלים יפהפיים בין הריפים הסטנדרטים של הז'אנר ומצליחים לתבל את השירים בחינניות נהדרת.
Too Much To Bear הוא השיר היחידי שמזכיר לי ממש את Ferium שממנה צמח עדי המתופף, אבל למרות הדמיון שעיקרו בכבדות ובמאסה של הגיטרות, השירה של אור מצליחה להבליט פה את ההבדל בינו לבין סולן Ferium טירן עזרא, שבא לסגור מעגל בשיר האחרון Combined ומחזק את אור על גזרת השירה עד לכדי דואט מפלצתי של ממש שבא לשיאו בפזמון המשותף. במקרה או שלא במקרה השיר מדבר על זוגיות צמודה שסופה חורבן. השיר הוא אולי השיר הכי כבד באלבום ולקראת סופו אנו שומעים את שם ה EP משובץ בין המילים האחרונות שנצווחות אל החלל וחותמות את האלבום שנחתם לו עם נעימת גיטרה עמומה.
עם שישה רצועות שנכתבו בדם יזע ודמעות, הוצאה מוקלטת ראשונה והרכב יציב כרגע באמת נראה ש Shiver יכולים להיות אחד השמות הגדולים במטאל הישראלי ואין שום דבר שמונע מהם להגיע לשם. למרות הבעיות בסאונד שציינתי והעובדה שקשה מאוד לשמר בהקלטה את האינטסיביות שבהופעה שלהם(שזו בעיה של לא מעט הרכבים) מדובר בהוצאה ראשונה מבטיחה. עדות ראשונה ללהקה שהולכת וגדלה והרכב שסביר להניח שעם עוד הופעות, אלבום מלא ועוד עבודה קשה נשמע על המעללים שלהם גם בחו"ל או על הבמות הגדולות בארץ. הוצאת הבכורה שלהם מדברת על הקשיים שכאן ואני יכול רק לקוות שהם יתעלו מעליהם ויגיעו הלאה, כי להרגשתי מדובר בעוד מפלצת מאיימת מהצפון, כזו שתלך ותגדל עד שתאבד שליטה ותהרוג את כולנו, רק אל תשכחו שהזהרתי אתכם מראש.