Showstripsilence – Monsters And Humans: Horrorific And all New!

11/06/08
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. ...But Evil Lives Again...
  2. Evilness
  3. Nightmare
  4. What's Going Wrong?
  5. The Revenge Of The Swamp Thing
  6. The Cage
  7. A Growing Fire
  8. A Place In Hell
  9. Outside Our Houses
  10. Think About You
  11. Swallowed
  12. You Can Do It In My Name!
  13. A Song From The Crypt

שאלה, מה עושים ארבעה ילדי אימו איטלקים שממש אוהבים את Guns N' Roses מצד אחד, אבל מעריצים בלב ובנפש את Bullet For My Valentine? ארחיב את השאלה – מה עושים ארבעה ילדי אימו שממש רוצים לנגן הארד רוק סליזי, כמו שכתוב בספר הלא כתוב של שנות השמונים? איך הם מצליחים לרסן את השאיפה שלהם למלודיות פשטניות שלא מצליחות לרגש מישהו מעל גיל 17, ואיך לעזאזל הם יכולים לכתוב שירים שישמעו טוב למרות שהאיפור והנטייה שלהם לצרוח כמו תרנגולות שחוטות? ואיך לעזאזל הם מצליחים להתגבר על העובדה שהם מאיטליה, מדינה שכל קשר בינה לבין לוס אנג'לס של 1987 הוא מקרי בהחלט, אם בכלל קיים?

התשובה לכל השאלות הקיומיות הללו היא אלבום הבכורה של ההרכב המפתיע במיוחד Showstripsilence, ששמו ארוך מדי בכדי שאכתוב אותו שוב, אז פשוט תביטו בכותרת ותזכרו איך קוראים לו. אין הרבה מה לכתוב על האלבום מעבר למה שנאמר בפסקת הפתיחה – מדובר בארבעה איטלקים משעשעים במיוחד, שממש אוהבים הרכבי אימו נוראיים, בדיוק באותה מידה בה הם אוהבים את GNR ו-Skid Row. אחרת, אי אפשר להסביר את האלבום הזה, שהוא שילוב מושלם בין שני הסגנונות המאד רחוקים אחד מהשני.

הסאונד שלהם מלוכלך, לעיתים מאד, האנרגיות מושרשות עמוק בבלוז ואלכוהול. הגיטרות מנסרות בנפח מעולה, האקורדים נשארים על גבול השישה לשיר, התיפוף אגרסיבי וגרובי באותה מידה, והשירה נעה בין מלודית טיפוסית לבין צרחות מגרגרות (עליהן אמון Lollo הגיטריסט). השירים מחולקים בצורה מאד פשוטה ובסיסית – בתים שמזכירים גלאם מטאל סליזי במיוחד, ופזמוני אימו. לעיתים, כמו בשיר השלישי ("Nightmare"), המבנה נשבר לטובת שיר שכולו אימו בסאונד של גלאם. ובשיר האחרון באלבום הם בכלל מתפרעים, שכן הם מחליפים כל כמה רגעים את סגנון השיר, ומסיימים אותו בדגימה קולית משעשעת שנשמעת כמו קריינות מסרט אימה של שנות החמישים.

סרטי אימה נחותים הוא הקו המנחה את הלהקה בעיצוב האלבום, שמתהדר באחת העטיפות המגניבות שראיתי בשנים האחרונות. את הקרדיטים הם מחלקים כמו קרדיטים של סרט (יומרני במקצת, וגם לא ממש מצחיק, אבל למי אכפת – ציור מגניב לגמרי), וחלק מהשירים שואבים השראה מעולם המושגים את האימה הקלאסית של הקולנוע. השירים שאינם שואבים השראה משם מתעסקים ברגשות, מערכות יחסים ועוד תמות קלאסיות של אימו. מילת גנאי לרדידות הטקסטים נדרשת, אבל באותה נשימה חייבים להוריד את הכובע לניסיון המשעשע לשלב בין תרבות האימו לתרבות הנוסטלגית ששוטפת את עולם המטאל, היא החזרה לימי הגלאם.

מעניין מה יקרה באלבום הבא של ההרכב המשעשע הזה, אולי הם יחליטו לשלב בין אימו לגראנג', ילבשו כמו קורט קוביין ויעצבו את האלבום כמחזמר? הזמן יגיד. בינתיים, קנו כרטיס לסרט המצחיק שנקרא (קחו אוויר) Monsters And humans: Horrorific And All New!. הבדיחות על חשבונם, הצחוק יבוא טבעי.