Sigh – Hangman's Hymn

Sigh הינה להקה כל כך רחוקה מהבלאק מטאל אותו אנו מכירים, החל ממיקומם הפיזי שהוא טוקיו שביפן, וכלה במוזיקה אקספרימנטלית שמעיזה לפרוץ גבולות ולגרום לחובבי הבלאק להרים גבה בהשתאות, ולרוב גם בהערכה. על אף שהחומרים הנוכחיים של Sigh הם כה מודרניים, ההסטוריה של הלהקה למעשה מתחילה בתקופה מאוד מוקדמת. Sigh הוקמה בשנת 1989 על ידי הפרונטמן של הלהקה, Mirai Kawashima, וכבר אז יצרה מוזיקה קיצונית המושפעת מלהקות כמו Kreator ו-Venom, גדושה בקלידים ואטמוספירה מטילת אימים.

כאינדיקציה להצלחתה המוקדמת, הלהקה זכתה להרשים את לא אחר מאשר Euronymous, הגיטריסט הקודם של להקת Mayhem, אשר החתים אותה בלייבל שלו, Deathlike Silence Productions, דרכה יצא אלבומה הראשון של הלהקה, Scorn Defeat, בשנת 1993. אך האלבום שהוא כנראה המרשים ביותר מתוך ששת האלבומים הקודמים של Sigh הינו Hail Horror Hail שיצא ב-1997 והוא זה שהקנה ללהקה את ההערכה הרבה ביותר.

ובכל מקרה, אם נמשיך לדוש בעבר, ויש הרבה במה לדוש כשזה נוגע בעברה של Sigh שנחל עליות ומורדות, לא נגיע לעיקר שהוא כמובן האלבום האחרון של Sigh. לכן אנסה בכל זאת להצדיק את קיומי, ואחל לדבר על Hangman's Hymn. זה האחרון, יצא בלייבל-הענק The End Records, ולמעשה שמו המלא הינו "Hangman's Hymn – Musikalische Exequien", והוא מחולק לשלוש מערכות שונות. בניגוד ל-Gallows Gallery, האלבום הקודם והמושמץ באשר לאיכות הסאונד שבו, Hangman's Hymn מציע הפקה נקייה וצלולה באדיבותו של James Murphy שביצע את המאסטרינג לאלבום המדובר.

בהשוואה נוספת ל-Gallows Gallery, נגלה את השדרוג הרציני בעבודת הוואקלס, שמציעה שירה כבדה בהרבה יותר, ומתגוונת גם בצוויחות, צחוקים, ושאר קולות משונים. השיר הראשון, "Introitus / Kyrie" מציג לנו את הסקרימינג הייחודי של Mirai יחד עם מקהלות בסגנון גרגוריאני המגיחות לעיתים ברקע, כאשר הכל שזור באווירה של טירוף גדוש קלידים. עבודת הגיטרות באלבום המבוצעת על ידי Shinichi ושלל גיטריסטי-אורח אף היא יוצאת מן הכלל אם כי לעיתים חבויה מעט תחת העומס, ובכל מקרה זאת מגלה את השורשים האמיתיים של Sigh שתחובים עמוק בתוך הת'ראש מטאל – דרך הריפים הכבדים באלבום וכלה בסולואים אותם ניתן למצוא לאורך כל האלבום.

"Me-Devil" הוא אחד השירים היותר פסיכוטיים באלבום, מבחינת ה-"קולות המוזרים" שחוזרים ונשנים במהלך השיר וקטעי מוזיקה הנשברים בפתאומיות וקופצים באופן מטריד אל ממשיכיהם, ולמרות וכנראה גם בגלל זאת זהו אחד השירים היותר קליטים באלבום על רפטטיביותו המאיימת. השיר הבא, "Dies Irae/ The Master Malice" המיוחד אך רצחני, פותח את האקט השני והיותר ברוטאלי של הדיסק, בקלידים דרמטיים וקולות מקהלה, הנשברים לתוך ריף ת'ראשי על שלל מעברים סימפוניים כיאה לאלבום, וכמובן הווקאלס של Mirai שלוקחים תפנית שונה ומרושעת בהרבה יותר. זוהי כמו כן העת לציין את התיפוף המצויין של Junichi לאורך האלבום שאינו מאפיל על המוזיקה ועם זאת אינו בנאלי כלל אלא אף נותן גוון נוסף למוזיקה. זוהי אגב הפעם הראשונה שנעשה שימוש בבלאסט ביטס בדיסק של Sigh.

"Death With Dishonor" הוא שונה במקצת משאר החומרים בדיסק, ויחד עם הריפים הת'ראשיים שלו הוא מתקרב קצת יותר לטריטורייה מוכרת עם קלידים זורמים יותר וקולות כלי נשיפה המלווים את צוויחותיו של הסולן באווירת לחימה הירואית שכזו, שמגיעה בניגוד לשמו של השיר. בנוסף אליו, גם השיר הבא זונח במקצת את האבסת האוונגרד הבלתי פוסקת לטובת אתנחתא קלילה וקליטה בשם "In Devil's Arms". גם האקט השלישי באלבום מציע מספר קטעים מרשימים, כדוגמת "Overture / Rex Tremendae / I Saw the World's End" הנפתח בקטע מקהלה. למתעניינים, אגב, קטעים רבים מתוך הליריקה של המקהלות באלבום למעשה לקוחים מתוך ה-"Requiem" הקתולי. ואם כבר באנקדוטות עסקינן, הסימפוניות באלבום של Sigh לקוחות למעשה מידידינו בגרמניה. השיר עצמו הינו באורך מרשים והוא טומן בחובו תיפוף ברוטאלי ביותר וכן גיטרות ווקאלס מהכבדים שיש ל-Hangman's Hymn להציע, והוא שזור קטעי אורקסטרה הנותנים לו את אווירתו הדרמטית.

אציין לסיום כמו כן מהאקט השלישי את "Salvation In Flame / Confutatis" בנימתו הגרוטסקית והקרקסית, עם קולות מרוממים של שירה מקהלתית וכן הופעה דרמטית במיוחד של הסולן שמתגוון כאן בכל ארסנל הקולות הפסיכוטיים שהוא מסוגל להוציא ממיתריו, ובעצם זהו גם כן אחד השירים האהובים עליי באלבום. לסיכום, יש כאן מאמץ אדיר של חשיבה וכשרון, שבאו לידי ביטוי בתוצר של חדשנות מטאלית, שילוב של בלאק מטאל מודרני יחד עם ת'ראש מטאל בטוויסט אוואנגרדי ויחד עם זאת שובר את כל המסגרות של הבלאק-אוואנגרד (המוכר לנו כמציק במיוחד בדרך כלל…). ובקיצור, השילוב של הרעיונות והביצוע נותן לנו אלבום שהחסרונות בו כמעט ולא קיימים.