Simon Says – Tardigrade

Simon Says הוא הרכב פרוגרסיב רוק \ מטאל שוודי, הקיים משנת 1995, ו-Tardigrade הוא האלבום השלישי שלו, אלבום שאמור לשים אותו על המפה מבחינת הרכבי הפרוגרסיב הפועלים כיום. ולמה לא, בעצם? Simon Says שייכים לגל הפרוג השוטף את העולם בשנים האחרונות, ולא נופלים מהרכבים מעולים כדוגמת Spock's Beard, או עמיתיהם למדינה The Flower Kings.

המיוחד בהרכב הזה, מעבר לעובדה שהגיטריסט שלו מקליט את כל הסולואים בעירום מלא, הוא שחבריו מצליחים לשלב את כל ההשפעות שלהם ליצירה אחת, שנשמעת קלאסית (כאילו הוקלטה באולפן שכן לזה של Genesis, או Camel) אך בו בעת מתהדרת בסאונד עדכני להפליא, מלא ועשיר, ובעיבודים אגרסיביים, כיאה להרכב המבקש לשים חותמו על עולם הפרוג רוק המודרני. שהרי, אותו עולם פרוג רוק נוכחי פוזל בשנים האחרונות לכיוון המטאלי, תודות להצלחה של הרכבי על כאלה או אחרים.

ארבעת חברי ההרכב המקוריים (בתוספת הסקסופוניסט הטרי) טורחים להזכיר בכל שיר באלבום את המניפסט שהם פורשים באתר הבית שלהם – אנחנו אוהבים הכל, אם זה כבד, אם זה רך, אם זה ג'אז או הנדריקס וזאפה. את המניפסט הזה אפשר לשמוע במהלך 26 הדקות של "Brother Where' You Bound", השיר התשיעי באלבום, שהוא יצירה מלאה בניואנסים, כזו שמאלצת אותך לשבת ולהקשיב, ולא סתם לשמוע ב-iPod במהלך נסיעה משם לפה.

שיר כזה הוא תזכורת חביבה לשנים בהן לא פחדו לנסות לומר אמירה מוזיקלית, מעבר לטקסטים מחאתיים כאלה או אחרים, ולא שכחו ליהנות תוך כדי. ומה שיפה באלבום הזה, הוא שכל שיר מתוכו (בין אם מדובר ביצירה אפית שעוברת את מחסום 10 הדקות או קטע מעבר בין שלושים שניות) מצליח להזכיר לנו שאפשר לעשות פרוגרסיב מחויך, שלא מתעסק בדרקונים, אבירים והמון שאיפות ללא כיסוי. אפשר לעשות מוזיקה שתהיה כוחנית אבל בו בזמן מלודית להפליא, וזה בדיוק מה שהחבר'ה הללו עושים.

הבעיה היחידה היא שבמהלך האלבום מתקבלת התחושה שמרוב הרצון להוכיח שהם יכולים להיות מגניבים, הם שכחו לגוון. אם מפרקים את האלבום, מגלים שהוא מורכב בעצם משלושה שירים ממש טובים ("Suddenly The Rain", As The River Runs" והיצירה האפית הנ"ל), עוד כמה סבירים שמזכירים קטעים של הרכבים אחרים (ועיקר מטרתם הוא למלא את החלל בין שלוש היצירות הארוכות), וכמה קטעי מעבר קצרצרים.

זוהי אותה בעיה שאפשר לזהות גם באלבומי הפרוג הקלאסיים של שנות השבעים – לפעמים מרוב רצון להוכיח את הנקודה, ההרכבים שכחו שהם צריכים גם לשמור אותך עירני ומעוניין. אבל אם נניח לבעיה הזו בצד, נשארנו עם אלבום פרוג משובח, כזה שבעזרת שיווק נכון ונכונות מצד חברי ההרכב, יצליח לשים אותם על המפה, ביחד עם אותם הרכבים שהם כל כך רוצים להשתייך לחבורה שלהם (ואין ספק שהם רוצים, אחרת הם לא היו בוחרים בעיבודים שכל כך מזכירים את עבודת הסאונד של הרכבי העל בסצנת הפרוג המודרנית). יגיד מה שיגיד, סיימון הצליח לנפק אלבום משובח, עם כל הבעיות שבו. עכשיו מעניין יהיה לשמוע את הפקודה הבאה שלו.