SinHeresy – Out of Connection
- What Makes Us Human
- Out of Connection
- Zero One
- Facts, Words, Sand, Stone
- Immortals
- Absolution
- Break the Surface
- Shallow
- Blood Like Water
- The Circle
- Shallow Piano Version (bonus track)
לפעמים אפילו אני שואלת את עצמי איך אני נתקלת בלהקות כאלה, שאמנם משוטטות ברחבי אירופה בחימום להקות אחרות (חביבות עלי בהחלט) אבל מעבר לכך, אין ממש דרך להיתקל בהן. כזאת הייתה SinHeresy כשבלעתי בשקיקה את אלבומם השני, Domino, שיצא בשנת 2017. את אלבומם השלישי, Out Of Connection כבר תפסתי חודשים ספורים לאחר שיצא. הלהקה הצעירה מרכיבה חזית מנוסה יותר למוזיקה איכותית ושלמה יותר והתוצאה מצוינת. קשה לתת כותרת לז'אנר, וזה אולי הדברים הטובים ביותר באלבום.
הלהקה הוקמה בשנת 2009 כלהקת קאברים לNightwish, ככה שההשפעות עליה ברורות. להשפעה הברורה הזאת מצטרפות חברות נוספות מעולם המטאל הסימפוני יותר כמו Within Temptation ו-Delain, להקות שברובן יגרמו למטאליסט האורתודוקסי לברוח בבהלה כפי שציינו כאן סקירות לפני. עם זאת, אני איני המטאליסטית האורתודוקסית וזוהי כנראה הסיבה שמביאה אותי לבחון להקות שכאלו לעומק ולזהות מה הן מביאות לשולחן, מה חדש ומעניין אצלן.
הלהקה הזאת בהחלט הצליחה לחדש ולעניין, באלבומם השני כמו הראשון. שלא בשונה מלהקות רבות בעולם המטאל כיום, גם האלבום הזה עוסק בעולם הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות והמרחב הקיברנטי בכללותו. החידוש נמצא דווקא במילים, הכתובות בחסד, ובסגנון היחודי שהם מביאים לשולחן. בעוד שלהקות סימפוניות, וגם להקות פאוור מטאל, שבראשן עומדת סולנית, כאן קיבלנו משהו באמצע שבחלק מהמקרים המוזיקה לא שייכת כלל וכלל לאף אחד מהסגנונות הללו ואם הייתי צריכה לבחור סגנון בכוח (רב), הייתי דווקא משייכת אותה יותר לעולם המטאלקור. עם זאת, כאן אנחנו לא נהנים ממגוון גראולים, סקרימים ומדי פעם שירה נקייה. השירה כל כולה נקייה ומתחלפת בין שירה כוחנית יותר לעדינה יותר, ובעיקר בין הסולן והסולנית שמחזיקים שניהם במרכז הבמה. את כל זה מצפים הקלידים במעטה אלקטרוני המוכר לחובבי הז'אנר מהכוכב העולה (ואולי הנופל) בשמי הפאוור מטאל, Beast In Black, ביניהן ללא ספק השפעות משותפות.
האלבום נפתח בצלילים שמאפיינים לעיתים קרובות אלבומי מטאלקור, ריף מהיר ועמום המורכב מצליל מרכזי, ספוקן וורדס קצרצר ומיד לאחר מכן פריצה של אותו הריף באופן מלא ועמוק. ההבדל מתחיל כשנכנסת השירה של סטפנו סיין, עמוקה ושייכת הרבה יותר לעולמות ההאבי מטאל ואפילו סגנונות שונים של פאוור. רגע לפני הפזמון מהדהד מאחוריו קולה המקסים של ססיליה פטריני שכובשת את הבמה בפזמון קליט ומאחוריו ריף גיטרות כבד ואיכותי. השיר המקסים הפותח את האלבום מדבר על "מה שהופך אותנו לבני אדם" ומתאר את אותם דברים גשמיים כמו ורידים ולב פועם, שהופכים אותנו לבני אדם, ולמעשה חסרי משמעות למול העולם שמקיף אותנו. או, כמו שאמר הסטנדאפיסט ג'ו מלייני באחד ממופעיו "אנחנו מעבירים חלק ניכר מימינו בלהסביר ולהוכיח לרובוטים שאנחנו – לא רובוטים!".
האלבום ממשיך ללהיט הנושא את שם האלבום, Out of Connection. השיר הזה מרגיש קצת יותר שייך לז'אנר המטאל המלודי, סימפוני, פאוור, זאת בגלל ריף קלידים מרכזי בגוון סינטי של שנות ה-90 שמלווה לכל אורכו. עם זאת, גיטרות של לורנצו פסוטו מהדהדות מאחוריו בריף מלא במיוחד. את הבית מלווה לבדו הבאס, שיחד עם הקלידים הוקלט ע"י דוידה ספורטליו. קטע שקט בשיר הוא ההזדמנות הראשונה לשמוע את קולה הרך יותר של ססיליה, לעומת הקול המתוק שהשתמשה בו עד כה, ובחסד רב הזמרת מפליאה לעשות זאת באזור השירה הנמוך יותר שמחמיא לשיר כל כך. כמו בהמשך טבעי לשיר הקודם, השיר הנוכחי מדבר דווקא על הניתוק. מאזין מעמיק יוכל לחשוד כי מדובר בשיר שנכתב על היום ההוא, שבו נשבר לה הטלפון.
המהירות והכבדות ממשיכה אך מתגברת כמו רוח סערה בשיר "Zero One" שבאופן קלישאתי למדי, משווה את כל הדמויות לקוד בינארי, אפס ואחד. החלק המפתיע בשיר הזה הוא הגראולים שמלווים את שירתה של ססיליה מאחורה בבתים ונותנים לכל השיר נופך כבד הרבה יותר ששייך לחלוטין לעולמות אחרים מאלו המצופים. השיר כולו מרגיש כמו דהירה חסרת מעצורים, ולאו דווקא על סוס כמו בשירי פאוור מטאל, אלא ממש על גבי גיטרות ותופים מרשימים למדי.
הדהירה ממשיכה לשיר החביב עלי באלבום, מסיבה מטופשת למדי. יש לי חיבה מיוחדת לשירי מטאל שמסוגלים להעביר כעס וריב על אדם מסוים באופן חכם וכזה שמתחבר לסיטואציות מדויקות. כזה הוא השיר "Facts, Words, Sand, Stone". המוזיקה ממשיכה את הכיוון החזק שליווה את השיר הקודם ושירתו של סיין מתחברת גם היא באופן מושלם למהירות. שירתה של ססיליה דווקא מקבלת גוון שזוכה לפחות הערכה בעיני ומזכירה השפעה שקיימת ללא ספק במוזיקה שלהם, ענקית המטאל הסימפוני (השניה) Epica. הסגנון לא חביב עלי פשוט מכיוון שהגוון הסימפוני המתקתק של סימון לא עובד לטעמי במטאל. בכלל. אבל כמובן שלכל דעה, יש יוצא מן הכלל, ודווקא כאן השירה המתקתקה והאופראית מחמיאה פלאים לשיר הנהדר באופן ציני ומקסים שקנה אותי מהרגע הראשון.
עוד להיט חולף על פנינו בשיר האלמותי "Immortals", הפעם מתאים יותר לפאוור המזוהה יחסית עם הסגנון הסימפוני. הפזמון קליט ומקסים ומדובר ללא ספק, בלהיט שמטרתו להקפיץ, תרתי משמע, את חובבי להקות הבנות שעברו כאן למעלה. מדובר בשיר מקסים שחולף כמו שבא ומפנה את מקומו למה שנשמע כמו בלדה בפתיחת השיר "Absolution". מדובר, אכן, בשיר עצוב ומרגש, אך משהו בגיטרות ואולי במיקס שמביא את המוזיקה קדימה יותר מאשר את השירה המלודית מאפשר לשיר להרגיש כמו בלדת מטאל של ממש ולא סתם בלדת רוק כמו שמרגישות לפעמים הבלדות של להקות סימפוניק או פאוור למיניהן. ריפים מעת לעת, מבליחות הגיטרות בכמה אקורדים מהירים יותר, כבדים יותר, שמשאירים את האווירה בשיר ונותנת לו עוצמה שחסרה בהרבה מהדומים לו. דבר נוסף שקיים בשיר ודווקא אינו מאפיין את הלהקה, הוא סולו גיטרה. כראוי לבלדה, מדובר בסולו מרגש, קצר אך מלא בתוכן שהופך את השיר הזה למיוחד ומעניין בנוף השקט.
כמו לבה מבעבעת מתחת לפני השטח פורץ השיר "Break The Surface" שחוזר לאותם הריפים המוכרים דווקא במטאלקור. מלודיות השירה בשיר הזה מפתיעות ומשחקות משחק מרתק בין השירה המקסימה של פטריני לשירה החודרת של סיין. אחד הדברים שדווקא מפריעים באלבום ובולט בשיר הזה, הוא המבטא האיטלקי של השניים. המבטא הזה מוכר ונפוץ בקרב להקות רבות מארץ המגף והוא יחסית נסבל, אבל עדיין מקשה עלי להינות בלב שלם מהשירה. ההפתעה של השיר הנוכחי מגיעה הפעם בצורת ברייק (שמסומן היטב במילה Break) ומובילה לסולו גיטרה מהיר וכיפי במיוחד.
האלבום מתקרב לסיומו ובלדה נוספת מציצה לה, הפעם מבעד לריף כבד. למעשה, ניתן להבין שמדובר בבלדה רק על סמך המילים, הבתים השקטים מחזקים את הטענה אך המוזיקה לכל אורך השיר אמנם עצובה אך כבדה ובועטת. השירה עצובה ולמעשה השיר "Shallow" ממריא מבור העצבות אליו נחת רק באקורד הסיום של הסי-פארט השקט להחריד.
החזרה למוזיקה הכבדה יותר, מהנה יותר וחזקה יותר מגיעה בהקדם, בשיר "Blood Like Water". מוטיב המכונות נזנח כמעט לחלוטין אך הדואטים בין שני הזמרים, המגובים בגיטרות חדות וחזקות ובקלידים בסאונד אלקטרוני, מחזיקים את כל הדברים הזה חזק מאוד. האלבום מגיע לסיומו בשיר הארוך ביותר בו, "The Circle". השיר נפתח באיטיות והולך ומתגבר לאיטו. אל הבית מכניסים את המאזין תופים אפריקאים שמתאימים למלודיה שזורמת לה בלב מדבר ומתפרצת כמו סופת חול או גל עצום אל תוך הפזמון. כל השיר כולו מרגיש כמו מסע במדבר, הקלידים מפליאים במלודיות ערביות והתופים אפריקאים. כל השיר כולו בנוי כמו תהליך שהגיע לסיומו ומהווה סיכום מופלא לאלבום הזה, בעיקר כיוון שחולף מהר כל כך.
יש משהו נדיר כל כך במה שSinHeresy עושים, תעוזה שלא ממש נפוצה בעולם המטאל שלעיתים נוטה להיות מקובע יחסית. היכולת לשלב בין סגנונות היא כזאת שמתהדרות בה להקות רבות, אבל רק לעיתים רחוקות נתקלתי בפריחה כזאת של מטאל מלודי שכל ההשפעות החיצוניות לו נשארות מחוץ לחדר החזרות. על אף כל זאת, SinHeresy מצליחים להפליא באלבום כבד, שגורם לי לרצות לקפוץ ולעשות הדבאנג עד מחר, עם שבריר קטנטן של גראול שבהחלט אינו מאפיין. הכתיבה המרהיבה הזאת אפשרה ללהקה לערבב בין סגנונות שאהבו מבלי ליפול באופן מוחלט לאף קטגוריה מובהקת, לדבר לקהל רחב שאוהב את הדברים המלודיים והסימפוניים יותר ומבלי להשאיר בחוץ את אלו ש… נו… רוצים לשמוע מטאל!