Sinner – Crash And Burn

Sinner , להקה גרמנית ששמה נגזר משם הסולן ומנהיגה הבלתי מעורער Mat Sinner, היא אחת מלהקות המטאל הותיקות בעולם, להקה שעדיין שומרת על גחלת פעילה מ-1980 – השנה בה הוקמה והחלה לשחרר אלבומים ללא הפסקה. אין הרבה להקות שיכולות להתגאות בפעילות ענפה כל כך, למרות שינויי הרכב תכופים, שבעצם השאירו רק את הסולן בלהקה המקורית. בעצם, יש המון להקות כאלו, אבל רובן המכריע פעיל כמה שנים מעטות, ודינן להתפרק בעוד כמה שנים. Sinner היא יוצאת מהכלל, שכן Mat Sinner, או בשמו האמיתי Mathias Lasch, הוא כנראה אחד האנשים הכי עקביים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות.

אפשר להתווכח על טיב המוזיקה, אפשר לא לאהוב את מה שהוא עושה, אבל אי אפשר לקחת מהגרמני החביב הזה את העובדה שהוא מכניס עצמו לליגה של הגדולים באמת, כמו Iron Maiden, Judas Priest, Metallica, Megadeth ועוד אי אלו אגדות, ולו רק מפאת העובדה שהוא תיכף סוגר 30 שנה במקצוע, ולא מתכוון להפסיק. לאלו מבינינו שאינם בקיאים בהיסטוריה הארוכה של Sinner, להלן הסבר קצר: למרות שהלהקה מגיעה מגרמניה, ניתן לזהות בנקל את השפעות ה-NWOBHM (הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי) במוזיקה שלה – פאנק מעורב עם רוק שמעורב עם מטאל שמתערבב עם פופ, והכול ביחד נשמע כמו גרסא עמוסת דיסטורשן של להיטי אצטדיונים מטיפי זיעה.

ההתחלה הייתה שונה במיוחד, כש-Sinner מקליטים שני אלבומים ראשונים שנוטים יותר לכיוון הפאוור הגרמני המהיר, במהרה הבין Sinner שמטאל מלודי, בריטי יותר במהות, כנראה מוכר יותר (וכנראה גם יותר כיף לנגן) וכך עברו מרבית האלבומים של הלהקה בשנות השמונים – עם כיוון מלודי, כמעט גלאמי. בשנות התשעים Sinner שינו כיוון שוב למטאל כבד יותר, כשהחל מ-Judgment Day פחות או יותר הלהקה יוצאת מהגלאם והשפעות ההארד רוק והופכת ללהקת מטאל שוב בכל מובן המילה. במקביל לפעילות שלו עם Sinner הקים Mat את Primal Fear, עם סולן הלהקות Gamma Ray ו-Tyran' Pace לשעבר, Ralph Scheepers – הרכב שלקח את האהבה שלו ל-Judas Priest לגבהים חדשים.

במרוצת השנים הקליט Sinner כ-15 אלבומי אולפן עם ההרכבים מתחלפים, כשבכל אלבום הוא משנה במעט את סגנון הנגינה של הלהקה, תמיד עם נטייה ברורה לכיוון מטאל המלודי, פשוט, וקליט, אבל ב-20 שנים האחרונת – תמיד כבד. מאמציו נושאים פרי, שכן אלבומו ה-16 שנקרא Crash And Burn, הוא הנמכר ביותר של הלהקה (שמעולם לא מכרה מעל 100 אלף עותקים משום אלבום שלה), וזה שמקבל את החשיפה הגדולה ביותר עד כה. בנימה אישית, מדובר לדעתי באלבום המוצלח ביותר של ההרכב – באלבום יש משהו גולמי מחד ונקי מאידך, פשטות שיכולה להטריף את השכל, ומצד שני מדובר בפשטות המבריקה הזו, שגורמת לך להבין שלפעמים כל מה שאתה צריך זה שש אקורדים, סולן צרוד, גיטריסט מוביל עם המון פאסון וגרוב בלתי נגמר, בשביל לייצר אלבום מטאל משובח.

יש להתוודות (שוב, רבאק, מה אנחנו קתולים?!) שהטקסטים טיפשיים בצורה מעוררות גיחוך ("אני כמו סלע" שר Sinner בשיר האחרון באלבום, וחותם רשמית את התקפי הצחוק הבלתי נשלטים), אבל זה כנראה חלק מהקסם. הלחנים פשוטים ובסיסיים. העיבודים צפויים בצורה מוחלטת – כל מעבר תופים נראה מקילומטרים, וכל ברייק דרמטי שמוביל לסי פארט מורגש עוד מתחילת השיר. אבל הסאונד מעולה, המיקס מדויק, הביצועים אגרסיביים במידה הנכונה – קצת דאבל בס, ריפים איכותיים, סולואים מדויקים, המון השפעות של בלוז ו-AC/DC, משולבות עם רגעי Ozzy קסומים, אבל בליווי שירה צרודה וחרוכה ומלאת עוצמה. נדמה כי 30 שנות קריירה עשו ל-Sinner בדיוק את מה שהן אמורות לעשות: הן לימדו אותו מה לעשות ומה לא, והכי חשוב – איך לעשות את מה שהוא אוהב, בצורה הטובה ביותר שהוא יכול.

יש כאלה בינינו שיתעצבנו על המתרחש באלבום הזה, ואלו מעריצי Thin Lizzy, להקת הרוק האירית הותיקה. קשה להתעלם מהדמיון למוזיקה של Lizzy באלבום הזה, עד כדי שכך שהיו רגעים שנאלצתי לבדוק אם לא מדובר בקאבר לשיר של הלהקה האגדית ההיא, אבל השאלה האמיתית היא עד כמה באמת אכפת לנו? אם נחדד את השאלה, ונצא מנק' הנחה שהאלבום הזה מזכיר כל כך הרבה דברים (ובינינו, כולנו יודעים כמה קשה היום לעשות מוזיקה שלא עשו לפניך), אולי נגיע למסקנה שלא באמת אכפת לנו? תהיה התשובה שתהיה, עם הדמיון קשה להתווכח, ולרגעים מתקבלת התחושה ש-Crash And Burn הוא אלבום מחווה בעצם, אבל הגרוב הבלתי נפסק והאנרגיה העצומה שניכרת מהמוזיקה משכיחים את העובדה הזו.

Sinner שר על קרינה שחורכת את עורו, על אסירים ששורפים זמן בתאי כלא מחליאים, ועל עוד המון נושאים שהוא לא מבין בהם כלום, אבל יודע לתפור להם את הלחנים המתאימים בשביל שהם יהפכו להמנוני מטאל מעולים, בדיוק כמו הגיבורים אותם הוא מעריץ – Dio, Ozzy, Judas Priest וכמובן Thin Lizzy. בעזרת שילוב נכון של מטאל קלאסי, רוק'נרול עם ביצים, והמון ניסיון, Crash And Burn מצליח לא להצדיק את השם שלו, ולהיות אלבום מגניב לגמרי, כזה שלא תזכרו בעוד כמה שבועות, אבל בימים הספורים שהוא יתנגן לכם במערכת (אופציה טובה יותר – באוטו) הוא בהחלט יעשה לכם טוב, וזה כבר משהו, לא?