Sinnery – Below The Summit

את סינרי ראיתי על במה לראשונה בשנת 2014, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון.
נכון, סינרי הייתה להקה מלאה כבר אז, אבל מה שאני זוכר מאותה ההופעה היא את האנרגיה המטורפת של אלון קרניאלי, סולן הלהקה והלב והנשמה של הרכב הת'ראש הזה.

הרבה מים זרמו בשפדן מאז 2014, חברי להקה התחלפו והסאונד של סינרי השתנה כמעט ללא היכר מאותה להקת נערים שהכרתי אי שם במרתפי העיר חיפה, ואחרי שני אלבומים מלאים שיחררו סינרי את האיפי שבו נעסוק הערב – Below The Summit.

חמישה קטעים מרכיבים את האלבום הזה.
סליחה, סליחה, חשוב שנדייק כאן – ארבעה שירים וSkit אחד, או כמו שאמרתי לאלון קרניאלי כשסיפר על קיומו של אותו קטע מעבר לא מוזיקלי בתוך האיפי הקצר הזה:
"סקיט? מה אתם, הוטבוקס?"

עכשיו, לאלו בכם שאינם מכירים את חוש ההומור שלי, נדרש הסבר.
אני אוהב את הוטבוקס אהבת אמת, חולה על ראפ מטאל ומכיר את הנטיה של עולם הראפ לצרף את הקטעים הללו לאלבומים, עזבו את זה, לא רק שאני מכיר את הנטיה הזו, אני ממש אוהב את זה!
אבל סינרי? סקיט? איך זה מתחבר בכלל?

שיתוף הפעולה החברי והמקצועי בין סינרי להוטבוקס ידוע ומוכר, ויתכן שזה מקור הזליגה הראפרית אל הת'ראש\דת' של סינרי. אבל תשמעו, מדובר בזליגה מוצדקת לגמרי.
הסינגל הראשון ששחררו סינרי מתוך האיפי הזה היה Share This – שיר ביקורתי ונוקב על תרבות המדיה החברתית, תרבות ריקה המעקרת אותנו מקשרים חברתיים משמעותיים של ממש, קטע קצר הנמשך קצת פחות משתיים וחצי דקות, המנון מושפיטים קלאסי.
והסקיט המדובר הוא הקטע המוביל אל Share This, הייתי מספר לכם מה הוא כלל ומה נאמר בו, אבל בחייאת, כתבתי פה שתיים וחצי פסקאות על קטע בן 21 שניות, אתם לא חושבים שזה מספיק?

להקות משחררות איפים במקום אלבומים בדרך כלל כשיש להם כמה שירים שלא התאימו לאווירת האלבום המלא, או כשאספו מספיק שירים לשחרר ביחד, אבל עדיין לא מספיק כדי למלא אלבום.
אבל התחושה שלי היא ש Below The Summit הוא סיפור אחר לגמרי, הוא האח הקטן של Black Bile , אלבומה המלא של הלהקה שראה אור ב2022, האווירה דומה, סוג של אפלה מאובקת, מלוכלכת כמו סופת חול מדברית.
אבל שלא תטעו, האח הקטן הזה לא מגיע לעשות לכם חיים קלים, הוא בועט וחופר לכם בנשמה בדיוק כמו אחיו הגדול.

השירים באלבום עוסקים במחשבות אפלות, פקפוק עצמי עמוק ומכרסם, תאווה, גאווה, הרס עצמי, כעס, שנאה, כולם ביחד מרכיבים את הפסיפס המאובק הזה של אדם שנמצא מתחת לפסגה – זה יכול להיות בנקודת השפל הנמוכה ביותר שיש, או ממש שניה לפני הפסגה הנכספת, התסכול זהה, כך נראה.
אם יושבים וקוראים את הטקסטים של סינרי, מבינים שמדובר במשהו שככל הנראה נכתב מתוך הקרביים שלהם, אי אפשר להמציא אותנטיות שכזו, כזו שמתחילה בטקסט כן ומכאיב ומסתיימת בהגשה ווקאלית שפשוט צווחת אמת.

לסיכום, בין אם מדובר בשירים שהיו אמורים להיכנס לאלבום המלא ולא נכנסו בגלל שיקולי מקום ואורך ובין אם מדובר באסופת שירים שנכתבו בין לבין, זה בכלל לא משנה. כי התוצאה הסופית היא פשוט ההמשך הטבעי לקו המוזיקלי המתפתח שלהם.
אלבום קצר, חזק ובועט שמרגיש כמו אסופה כבדה במיוחד של קטעי בונוס שלא הגיעו בסוף האלבום הקודם, אלא שנה וקצת לאחר מכן, איזה כיף!