Sirenia – Nine Destinies And A Downfall

אם חיפשתם עוד הוכחה שהחלפת סולן/ית או זמר/זמרת זה לא סוף העולם ולעיתים גם ההיפך – הנה לפניכם סיפור של עוד להקה שרתמה את השינוי בהרכב לכיוון חיובי ושבה אלינו בכוחות מחודשים וצליל מרענן. זאת בהנחה שדילגתם בין היתר על Iron Maiden, Deep Purple ו-Helloween וגם בהנחה שאתם ממורמרים מהבעיטה בישבנה של טריה מ-Nightwish שאני אישית חושב שפיטוריה עשו גם הרבה טוב ללהקה.

אז נכון, Nightwish היא לא ממש Deep Purple ויתרה על כך, הנרייטה בורדוויק (הזמרת הקודמת של Sirenia) לא ממש הייתה סימבולית ומקצועית באותו קנה המידה של טריה. נכון שגם מדובר בלהקה פחות "מיינסטרימית" אם אפשר לומר את זה על להקת מטאל. אבל ההחלפה היא שינוי בלתי מבוטל ואין לפסול אותו רק בגלל שחתימת קולה של הזמרת הקודמת לא אבסולוטית כל כך. להיפך, אני חושב שזו אחת הסיבות להחלפה אבל זו רק השערה שלי.

3 שנים חלפו מאז שאלבומם הקודם של Sirenia ראה אור, Sirenian Shores שיצא ב-2004 היה מבחינתי אלבום-ספק אלבום והכיל 5 רצועות מתוכן 2 רמיקסים מיותרים לשירים ישנים של הלהקה, 2 שירים חדשים שלא ממש חידשו משהו וגרסת כיסוי אחת מצוינת לשיר של ליאונרד כהן. מלבד זאת, הסאונד המלאכותי ראה שיאים חדשים באלבום הזה והוא נדחק במהרה לתחתית רשימת ההשמעה שלי ואני מאמין שלא רק שלי.

ב-2007, חמושים במוניקה פדרסן (לשעבר סולנית Sinphonia) ובנוסף גם מטען של 3 שנות שתיקה. ידידנו הוותיק משכבר הימים, מורטן ונלנד – מאבות המטאל הסימפוני\גותי שפרץ באמצע שנות ה-90, מייסד אחת הלהקות הראשונות והחלוצות בז'אנר, Tristania – חוזר עם אלבום חדש ל-Sirenia וכבר משמיעה של הדקה הראשונה ניכר שקולה של מוניקה הוא כלל לא הדבר היחיד שהשתנה.

Nine Destinies And A Downfall לוקח את המוזיקה של Sirenia למחוזות חדשים ושונים שלא נשמעו בעבר מההרכב הזה. החל מהסאונד שהפך ליותר חיי ופחות אלקטרוני (למי שלא יודע, רוב התופים למשל, באלבומי Sirenia אינם אמיתיים והם גם נשמעו ככה) ועד לקו הרגוע והיציב יותר של העיבודים והלחנים. עם זאת מורטן משמר לא מעט אלמנטים שמהווים את הייחודיות שלו כגון הקישוטים האלקטרוניים ועבודת המקהלות שיוצרו תמיד מן קונטרסט יפיפה במוזיקה של Sirenia והיו מה שבידל אותה מלהקתו הקודמת Tristania שדבקה בקו היותר קלאסי-אופראי של הז'אנר.

הזמן שעבר בין האלבומים היה ללא ספק תהליך מבגר מוזיקאלית וזמן מצוין בו עשו כנראה חברי הלהקה הרבה חושבים ובחנו את האופציות העומדות בפני כל להקה במצבם. אחרי 3 אלבומים דיי מצליחים שנשמעים כמו אלבום אחד ארוך ושם מכובד אם כי לא מרכזי בסצנה של המטאל הגות'י. כך אני רואה את זה ולדעתי אין שום דרך אחרת להסביר את השינוי ואת התוצאה הסופית שהיא האלבום המוצלח. פשוט ניכר שיש פה לא מעט מחשבה מאחורי הרבה החלטות באלבום הזה.

מעבר לקול בעל הנוכחות של מוניקה, החבילה הכוללת ששמה Sirenia נשמעים חדים וצלולים, הסאונד והכיוון המוזיקלי כל כך מובהק ומוצק, הרבה יותר מגובש מבעבר. בעוד שבעבר המוזיקה דשדשה דיי הרבה בשטח האפור שבין המטאל המצוי לבין הרצון לשלב אלמנטים מודרניים (אותם קישוטים אלקטרוניים שהזכרתי קודם) הרי שהפעם ההרמוניה כמעט מושלמת.

הכותרת היא הורדת הילוך, השירים הפכו לפחות אגרסיביים ובהחלט פחות מפוזרים וקיצוניים. האווירה סולידית ויש שאף יאמרו "פופית" במידה מסויימת ואני לא יכול לומר שאינו מסכים כלל לקביעה זאת אבל באותה נשימה אני שואל "אז מה?" – כל עוד זה נעשה בטוב טעם. תמצאו כאן לא מעט לחנים קליטים ורגועים אבל לא פחות סימפוניים ועשירים בכל הנוגע לעיבוד, עבודה עתירת מחשבה של קלידים וגם ריפים מעולים של גיטרות שחובקים יחד ליצירת Rhythm Section אטמוספרי משובח.

שירי מטאל גות'י קלאסיים כמו שיר הפתיחה "The Last Call", "Absent Without Leave" ו-"One By One" המצוינים, שמכילים עבודת קלידים מעניינת עם הרבה אורקסטרות מצמררות, אחד הדברים הטובים ששומרו ולא השתנו כל כך מהיצירות הקודמות של Sirenia. דבר נוסף שמורגש בסביבות השיר הנ"ל הוא העובדה שמורטן פינה את קידמת הבמה כמעט לגמרי. עד כה שמענו 3 שירים ובכולם כיכבה הגברת מוניקה אבל לא שמענו את נהמותיו המגורגרות של מורטן.

זה עוד משהו ששונה באלבום זה, הדגש פה הוא כמעט במלואו על שירה נשית וקולה העדין של מוניקה, שמזכיר לעיתים את קולה של אנקה מ-The Gathering, מעטר את רוב השירים באופן אבסולוטי. בעיני זה קצת חסרון בעיקר אור שירים כמו "Sundown" בו הדואט של השניים עובד כל כך יפה וחבל שהוא לא מקבל מספיק ביטוי באלבום כולו. ברם, העבודה של מוניקה מעולה החיסרון של קול נוסף מורגש לרוב מעצם הידיעה שיש אי שם ברקע גיטריסט עם קול אימתני שלא שר כרגע. מורטן אמנם מגיח מהצללים פה ושם בהמשך האלבום כמו בשיר "Seven Keys And Nine Doors" למשל אבל ללא ספק הוא הפך לקישוט בהשוואה לדומיננטיות שלו באלבומים הקודמים.

הייתי אומר שלעיתים הכיוון המוזיקאלי, בין אם בכוונה ובין אם לא, הזכיר לי את Within Temptation של השנים האחרונות, כך חשתי מהשניות הראשונות של השיר "The Other Side" – הגיטרות השבורות, הפריצות החדות של האורקסטרה, הקצב האיטי והכבד עם הפזמון הקליט היו בקלות יכולים להיות שיר מהרפרטואר האחרון של WT, שוב, חסידי הז'אנר מבית הילל עשויים למצוא הרבה עניין בעובדה הזאת בעוד בבית שמאי שלא ממש אהב את הכיוון החדש WT ומעדיף להתמוגג מצלילי העבר תוך גינוי ההווה, כנראה יעשו את אותו הדבר עכשיו בעת שיירקו לצד ויפסלו במחי יד: "פחחח, התמסחרות! גוועלד!"

למען הסר ספק מאלה שימהרו לפסוק אי אילו פסיקות – Nine Destinies And A Downfall הוא עדיין Sirenia במיטבם, מטאל גות'י סימפוני משובח עם הרבה מהמניירות המוכרות של הלהקה מיצירות העבר אבל באריזה חדשה, מבריקה, גדולה ובוגרת יותר. בעיני האלבום הזה הוא ה-Reward של מורטן על כל השנים של העבודה שלו בתחום וללא ספק מסכם יפה את תמהיל פועלו הן ב-Sirenia והן ב-Tristania ובפרוייקטים אחרים בהם נטל חלק.

"Glades of Summer", הבלדה המצוינת שחותמת את האלבום הייתה בעיני סיום מושלם להפקה המשובחת והשאירה לי טעם של עוד. אני אשמח לראות (או יותר נכון לשמוע) את Sirenia ממשיכים את הקו הזה ואף מפתחים אותו. ומי ש-"מפחד" משינויים ומסרב להשלים איתם למרות כל הכאב שלעיתים כרוח בהם, שימשיך להאזין לאותם 50 אלבומים שיש לו בספרית התקליטורים ולבכות את "הימים ההם".