Skyfire – Esoteric

אני עוד זוכר כששמעתי את אלבום הבכורה של להקת הדת' המלודי השבדית הזו ב-2001. Timeless Departure היה אלבום בינוני במקרה הטוב, כזה שמחקה את ענקיות הדת' המלודי Dark Tranquillity ו-In Flames, אבל לא מכיל שום עצם אחת מקורית בגופו, עצרתי וזפזפתי הלאה, כשאני לא טורח לבדוק את שני האלבומים שבאו אחרי זה. לפני שנה-שנתיים שמעתי כמה דברים על הלהקה, ואמרתי שאני אתעדכן במצבה, אבל רק לאחרונה הרצון הזה התגשם – עם אלבום רביעי וחדש, שלמרות שלא יצא בלייבל גדול, לא עשה רעש גדול או זכה לביקורות סוחפות מקיר לקיר, מתגלה כהפתעה נעימה, ואפילו דיי חדשנית. בואו נתחיל מזה שמההרכב המקורי של הלהקה נשאר רק חבר אחד, הגיטריסט והמקים Andreas Edlund – מסביבו ההרכב השתנה, ועכשיו הוא מכיל סולן טוב בהרבה מזה שהיה באלבום הבכורה, ומעבר לו, כמה כשרונות מפתיעים מסצינת המטאל השבדית, שמשדרגים את Skyfire בכמה רמות.

אולי הידוע מבין הכשרונות הוא הגיטריסט Johan Reinholdz, המוכר לפרוגיסטים שביניכם מלהקתו השנייה, Andromeda – הרכב פרוג מעולה לכל הדעות, שכאן מנגן גם על גיטרה וגם על קלידים, בדומה למה שהוא עושה בלהקת האם שלו. מלבדו על עמדת המתופף התייצב Joakim Jonsson, שחלק מנסיונו מגיע מלהקות פאוור כגון Assailant ו-Axenstar, תוסיפו לזה את העובדה שגם Edlund מנגן על קלידים, וגם הוא וגם Reinholdz עושים כאן עיבודים סימפונים עשירים, וקיבלתם מוצר שהוא ייחודי – דת' מטאל שבדי מלודי סימפוני. החל משיר הנושא שמתחיל מייד לאחר האינטרו המתבקש, הלהקה מעמיסה ריף שבדי אחר ריף שבדי, מגובה בסאונד מעולה של Jonas Kjellgren איש Scar Symmetry, והכול מגובה בעיבודים תזמורתיים סימפונים עשירים, שמעבירים את הדת' המהיר של הלהקה לכיוון של פרוג, קיצוני וכבד במיוחד – אבל עדיין פרוג.

"Rise And Decay" הוא דוגמא לכל מה שהלהקה הזו עושה טוב שלא עשתה דומה לו בעבר, מקצבים של דת' מטאל, ריפים שהולכים לכיוון השורשים של Dark Tranquillity, ללא שמץ מהמטאלקור או ההשפעות המודרניות שהם ו-In Flames הכניסו במהלך השנים, ליווי קלידים מלאי אווירה, כחלק מלא מהמוזיקה, ולידים מלודים ברמה הגבוהה ביותר שמספק Reinholdz. גם ב-"Let The Old World Burn" הלהקה מצליחה לתפור בייחד דת' שבדי איכותי עם השפעות של פרוג, מגובה בבלסט-ביטים תדירים, ואין שום ספק שהאיכות קורנת ממנה. "Darkness Descending" הוא אחד הקטעים היותר מרשימים של הלהקה, קטע ארוך ומורכב שלפרקים נשמע כמו שיר של Dimmu Borgir בשילוב של ריפים קודרים ורבי עוצמה עם הקלידים הסימפונים, רק שמבחינת מבנה וגיוון מדובר בפרוג דת' לכל דבר.

השירה של Joakim Karlsson הופכת כאן לנקודת זכות רצינית, קל היה ליפול למניירות של מטאלקור, אבל הבחור עושה כאן עבודה שלא נופלת מזו של אנשים כמו Stanne או Friden בימיהם המוקדמים, תוך שהוא עובר מגראול גבוה יחסית כמיטב הדת' השבדי המלודי, ויורד גם לגראולים נמוכים שמוסיפים צבע ואגרסיה לשיר. בקיצור, כנראה שאצטרך לבדוק גם מה הלהקה עשתה לפני כן, אמנם Reinholdz המוכשר לא היה חבר בה עד האלבום הנוכחי, אבל לפי האיכות הגבוהה של האלבום הזה, ייתכן והיה פה פספוס מהסוג שאני בדרך כלל לא מרשה שיקרה…