Slash – Slash

אין שום דבר שאפשר לומר על Slash שלא נאמר עדיין – אין אף חובב מוזיקה שלא מכיר אותו, לפחות בשם. הגיטריסט, המוכר לכולם מהתקופה היפה של Guns N' Roses (ולמיטיבי הלכת גם מ-Velvet Revolver ואולי גם מ-Slash's Snakepit, להקה שהקים מאוחר יותר) נחשב לאחד הטובים בעולם ולא במקרה. כשהוא ברקע, הוא ממלא את השיר ברית'ם ליין שעומד בפני עצמו, אך עדיין לא מתבלט מספיק מכדי לגנוב את הבמה ל-Axl Rose, וכשהוא בועט קדימה בסולו הוא מצליח לשלב בין מלודיה קליטה על טהרת הסולם הפנטטוני לבין נגינה מרגשת ורבת חן.

אני מעריכה מינימליזם, ו-Slash מצליח להפגין וירטואוזיות גם בלי נגינה מהירה, עמוסת טכניקה או שימוש בסולמות בלתי סטנדרטיים. הוא פשוט מנגן מהלב, והגיטרה שרה בידיו (ולראיה "Enstranged" המכווץ את הלב, אותו אהבתי מאוד גם בתקופה שפחות התלהבתי מ- Guns N' Roses). אין גיטריסט שלא נהנה לנגן ליינים שיושבים כל כך טוב באצבעות, כמו הפתיחה של "Sweet Child Of Mine" או הסולו של "Don't Cry" – כשמנגנים אותם זה פשוט יושב יופי, כאילו האצבעות שלך נבנו בשביל לנגן בדיוק את זה.

מה שהיה בתקופת Guns N' Roses כבר חלף לו, ובנתיים Slash המשיך הלאה, ולאחר שניגן בלהקות שונות הוא מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, בליווי הבסיסט Chris Chaney (מ-Jane’s Addiction וגם Alanis Morissette) והמתופף Josh Freese (מ-Nine Inch Nails ו-A Perfect Circle). צעד מפחיד, בהתחשב בעובדה שאתה אמן בסדר גודל כזה שמצפים ממנו שלא לאכזב, אבל הוא בהחלט לא מאכזב. אזהרה קטנה למעריצים, זה ממש לא אלבום בסטייל של Guns N' Roses. זוהי בעצם קומפילציה של שירים שנכתבו בשיתוף עם גדולי האמנים ברוק הכבד בעיקר (ועוד כמה אמנים שלא הייתם מצפים לראות כאן), וזו קומפילציה מצויינת.

זה מה שהייתי רוצה לשמוע ברדיו שלי, אם היה אפשר: אוסף של שירים הנוגעים ברוק, בגראנג', במטאל, כל שיר מעדן בפני עצמו משום שכל שיר שונה מקודמו ועומד בזכות עצמו, אך עדיין נשאר כחלק משלם מרכזי יותר. בדיוק בגלל זה האלבום אינו נוטה לרפטטיביות ולשעמום כפי שקורה לא מעט כאשר מציבים אמן גדול אחד במרכז, שמשתלט על הלך הרוח. הסוד כאן פשוט – במקום לכתוב את כל השירים, כולל ליריקה ומלודיות, ואז לצפות שהזמר שבחרת יתאים את עצמו (שיטה אותה נוקטים לא מעט אמנים שאינם זמרים, עיינו ערך Yngwie Malmsteen למשל), Slash נוקט כאן בשיטה אחרת. כאן הוא לא מציב עצמו במרכז ונותן לשאר הנגנים והזמרים להיות סביבו, אלא בדיוק להפך – הוא נותן לזמרים שבחר את הבמה שלהם, מקשיב להם, עובד איתם צמוד ונותן להם אפילו את החופש בכתיבת הליריקה, והתוצאה נשמעת כמו שיר ש"תפור" על הזמר, כאשר Slash מגבה אותו ברית'ם הגאוני שלו, ולעיתים גם לוקח סולו.

זה פשוט נשמע נכון, במיוחד לאור העובדה שמדובר כאן באמנים הנמצאים בטופ של הטופ, ולא בזמרים מתחילים. כך, Ozzy נשמע מלנכולי בדיוק כמו ב-"Diary Of A Madman" שלו, ו-Chris Cornell מקבל שיר גראנג'י שמתאים לו כמו כפפה ליד. במקום לאלץ אותם לשיר משהו שלא מתאים לסגנון שלהם ושהם אינם מתחברים אליו, Slash בונה להם שירים שיתאימו בדיוק להלך הרוח שלהם, כאילו הצטרף ללהקה שלהם, ולא הביא אותם לשיר אצלו. הענווה הזאת מרשימה אותי מאוד, במיוחד כאשר לא מדובר כאן בגיטריסט מתחיל, אלא באחד השמות המוערכים והמפורסמים ביותר בקנה מידה עולמי. כמעט ולא נתפסת אצלי היכולת שלו לקחת צעד אחורה ולהחשיב את טובת השיר לפני טובתו האישית והאגו (וכשקוראים לך Slash, זה בהחלט מוצדק שיהיה לך אחד לא קטן), ועוד באלבום הסולו הראשון שלך, שבו יש לך את כל הסיבות בעולם להציב את עצמך במרכז ולהשוויץ עד בלי סוף. אני מניחה שרק אצל גיטריסטים כמו Slash, שההצלחה לא עלתה להם לראש יותר מדי, זה אפשרי.

השיר הפותח, "Ghost", הוא לטעמי גם המוצלח ביותר מהאלבום: Ian Astbury מ-The Cult מכניס לאווירה רוקנ'רולית במיוחד, עם סטייל וכריזמה שמזכירים לי את בונו מ-U2 בתקופת הזהב שלהם. Slash מנגן כאן ריפים מדליקים פשוט, והשיר לוקח למעלה למעלה תוך כדי ש-Astbury קורא למאזין להפטר מ"רוח הרפאים שבנפש" ולהשתחרר, כי אי אפשר לשנות את העבר או לצפות את העתיד. אוי, כמה גרוב יש כאן, וסקסיות נונשאלנטית גם כן. השיר הזה יישאר בפלייליסט שלי לעוד הרבה, הרבה זמן. בניגוד גמור לזה, אנחנו מקבלים את נסיך האופל Ozzy Osbourne בשיר טיפוסי למדי עבורו – מלנכולי, צורב, צרוד ומלודי שלא מבייש את כל מה שהוא מזוהה איתו, בליווי הקריצות והליקים של Slash שלא מפריעים לו להתבלט.

"Back From Cali", שנכנס ברגע האחרון לאלבום, קצת תעתע בי – הייתי בטוחה שזה Chris Cornell שם, עם הקול הגראנג'י המושלם הזה, אבל לא, זהו דווקא Myles Kennedy שדופק שואו שמריח מאלכוהול, סקס ואחר צהריים שטוף שמש וחסר דאגות. Kennedy הוא גם היחיד שמככב כאן בשני שירים. את Chris Cornell אנחנו שומעים בדיוק בשיר הבא, ולא הצלחתי להבין איך יכלתי להתבלבל בכלל – נגינה עמוסה בגרוב פאנקי וחד אשר רק מדגישה את המלודיות של Cornell ואת העליה לפזמון פתוח, מתמשך. Slash קצת נזהר מלקחת סולואים באלבום הזה, אבל כשהוא כבר עושה את זה – בקצרה, בקטנה, כמו היציאות הרגילות שלו לקראת סולו גדול יותר – זו תאווה לאוזניים. "By The Sword" מתחיל רגוע יותר, פתוח, בלוזי ופשוט, כמו שיר ששרים ליד המדורה, כולל סולו צווח. ואם חשבנו שעברנו על כל רשימת הגדולים בראשית תקופת הרוק הכבד, Slash מפתיע בעוד ליהוק ממרומי הפנתיאון ו-Lemmy מ-Motorhead מפציע בקולו הגמור מסיגריות ב-"Doctor Alibi" וזורק אותנו לשנות השמונים לפאב מלא אופנוענים ובחורות יפות.

Slash גם נותן את הבמה ל-Dave Grohl (לשעבר Nirvana, היום Foo Fighters) שמפוצץ את התופים כהרגלו, בליווי של Duff McKagan (לשעבר Guns N' Roses והיום ב-Velvet Revolver יחד עם Slash) בקטע האינסטרומנטלי "Watch This Dave". דווקא כאן Slash נוטה יותר למשחקים ופחות לליינים מלודיים, וקצת מוזר ש-Grohl שנשאב לתפקיד של סולן בשנים האחרונות לא לוקח חלק על המיקרופון אלא רק על התופים, ואולי זו מחווה לימים עברו, כמו כל האלבום הזה שמנסה להחיות את הרוקנ'רול. Slash גם לא בוחל לנסות דברים שהם לא בדיוק הסגנון הרגיל שלו, וכך גם ניתן לשמוע את Adam Levine הקיטשי שמזוהה בכלל עם פופ, בבלדה קיטשית עוד יותר, ואת M. Shadows מהלהקה המודרנית Avenged Sevenfold, שנותן ביצוע לא רע אבל לא מספיק כדי להתעלות על האחרים.

שיתוף פעולה מפתיע לטובה הוא השיר "Beautiful Dangerous", עליו אחראית זמרת ההיפ-הופ Fergie (מ-Black Eyed Peas). בניגוד לציפיות, Fergie תופסת את עמדתה בבטחון ומשחקת אותה זמרת רוק – לא ידעתי שיש לה כל כך הרבה כוח ווקאלי, ואחרי ששומעים את השיר מתקבלת התחושה שהיא בסגנון הלא נכון בכלל. זה הוא אחד השירים הבולטים באלבום ול-Fergie יש יכולות מרשימות מאוד שבאות לידי ביטוי מושלם בבתים סקסיים וחתוליים והמון נוכחות בפזמון מתפרץ. לאחר כמה שירים שלוקחים קצת למטה, האלבום נסגר בקינוח של Iggy Pop בשיר טיפוסי למדי על ציצים, ציצים, סמים ולהשתין בגינה של השכנים.

השילוב שבין אמנים שעיצבו את העולם המוזיקלי הזה ש-Slash היה חלק ממנו ותרם אף הוא לא מעט לעיצובו, לבין אמנים חדשים מהתרבות העכשווית, מעניין ומעיד על הפתיחות שלו לדברים חדשים. לקחת זמרת היפ-הופ כמו Fergie ולהוציא ממנה ליינים שמזכירים את זמרות הרוק הכבד של האייטיז, זה כשרון. לעצב שירים שיותאמו במיוחד לזמרים שונים, אך עדיין לשמור את החתימה הייחודית שלו בליין הגיטרות, זה כשרון. אלבום הבכורה של Slash מגוון, כיפי, אפשר ממש לרקוד איתו הודות לגרוב ולקצביות הרעננה שהוא מציע. הוא לא צריך יותר להוכיח את עצמו בסולואים מטורפים אלא נשאר ברקע תוך כדי שהוא נותן כמה הצצות תזכורת לכך שעדיין יש לו את זה. נכון, לא הייתי מתנגדת לכמה סולואים בולטים יותר מהתקופה הישנה ולטעמי השירים האחרונים מוצלחים פחות מאלו שפותחים את האלבום, אבל בגדול זו קומפילציה מוצלחת, לא משעממת, עמוסה בשמות גדולים, ממש כמו לעשות "שאפל" בפלייליסט איכותי.