Slayer – Repentless

בתור הבן אדם היחידי ש Slayer מקשטים את יד ימינו החלטתי להפרד ממגזין מטאליסט בסקירה אחרונה על להקת המטאל שהכי השפיעה עלי אי פעם. האלבום החדש של Slayer אינו מובן מאליו בשום צורה. למעשה, במקום מסוים הוא יצא כנגד כל הסיכוים. הצרות של ההרכב החלו בשנת 2011, בה הגיטריסט והחבר המייסד Jeff Hannaman נעקץ בידו על ידי עכביש ומסיבות כאלו ואחרות הסתבך רפואית ונשאר מרותק בבית למשך זמן מה. בינתיים הלהקה קראה לחברם משכבר הימים Gary Holt שמוכר לרובכם כגיטריסט להק Exodus. הולט למעשה מילא את מקומו והלהקה חיכתה לחברם שיחלים על מנת להקליט את אלבומם הבא. במהלך משא ומתן על תנאי העסקה של המתופף המיתולוגי Dave Lombardo שחזר לנגן עם הלהקה ב 2004, החליט Lombardo לצאת לעיתונות ולהוציא מהארון את יחסי ההעסקה העכורים שלו עם הלהקה ותוך כדי מסע הלכלוכים ההדדי הזה הוא פוטר מהלהקה במהלך שנוי במחלוקת מכל הכיוונים. זמן קצר לאחר מכן, Jeff Hannaman נפטר בבי"ח לאחר שהכבד שלו קרס והתברר שמעבר לפציעה שלו ההתמכרות שלו לאלכוהול הצליחה לגבור עליו. כשהלהקה עם המתופף השכיר Paul Bostaph במקומו של Lombardo ועם הצהרות מאיימות משני הצדדים היה ברור ש Slayer לא תחזור כבר להרכבה המקורי. תוסיפו לכל העניין את העובדה ש Hannaman ז"ל היה הכותב של רוב הלהיטים של הלהקה וש Kerry King מוכשר ככל שיהיה כנראה לא יצליח למלא את נעליו ולמרות ש Gary Holt כותב מוכשר King התעקש לכתוב בלעדית את כל המוזיקה לאלבום האולפן הבא של הלהקה.

כשזכיתי ללוות את Lombardo בביקורו בישראל ולחזות בו מתופף בבארבי, לי אישית הובן שהבן אדם טומן בתוכו חלק עצום מההוויה של Slayer. הדבר רק הוכיח לי בצורה נחרצת יותר שסלייר ימשיכו להתקיים, אבל זה לא מה שיהיה בלעדיו ואחרי המוות של Hannaman בכלל תהיתי איך King יצליח למלא את החלל העצום שהשאירו לו עם הנגנים השכירים והאגו העצום שלו. אבל למרות כל ההקדמה הקודרת הזאת ניגשתי לאלבום החדש עם חיוך ואחרי המון ציפיות ומבחינתי גם ההתרחשויות שעברו על הלהקה לא חרצו עבורי את גורל האלבום החדש וכבן אדם שמכריז בגאון שהוא ישמע ויקנה אלבום שלהם "גם אם זה יהיה פלוץ של Kerry King" באתי עם המון רצון טוב ולצערי המציאות לא פסחה גם מעל Slayer וכמעט כל הדברים הרעים שניבאו להרכב הזה התקיימו להם.

למעשה אחרי לא מעט שמיעות של Repentless בין שלל בעיות מבחינתי הבעיה הקשה ביותר של האלבום הזה שמרחפת מעל הכל היא חסרונו של Hannaman. בואו נודה בזה, Slayer היא הלהקה האחרונה ביקום שמישהו יצפה ממנה לחדשנות מוזיקלית או לבשורה חדשה. הם עושים מה שהם עושים שזה לנגן מהר ובפאסון השמור רק להם ולהמשיך ולייצר פסקול איכותי לכל מה שאלים וכועס בעולם. אתה יודע טוב מאוד מה אתה מצפה למצוא באלבום של Slayer ורוב מי שהתלונן על האלבומים האחרונים(אני לא ביניהם) עשה זאת עקב השינוים שקצת חרגו מהנוסחה המוכרת. King מסמל את סלייר זה נכון והסולואים לא סולואים שלו והנגינה המהירה שלו היא אחד מהדברים שעשו את הלהקה הזאת ועדיין עושים בשירים שעוד עובדים להם.

שירים כמו שיר הנושא או Implode שיצאו עוד לפני האלבום מוכיחים שסלייר עדיין מסוגלים לעשות את המוזיקה שמצפים מהם לעשות. שירים מהירים, נותנים בראש ואכזריים אז כש Bostaph דוהר על הדאבל בסים ו Gary Holt זורק טאצ'ים של Exodus(כשמרשים לו כן? הוא שכיר שם להזכירכם) הם עדיין מספקים את הסחורה שלשמה הגענו. הבעיות מתחילות שהתופים מתעייפים ואנחנו צריכים אשכרה להפסיק לדפוק את הראש ולהקשיב למוזיקה ואז זה קצת נהיה לא נעים.

קחו את Take Control למשל. הוא לא שיר רע ואפילו יש לו קטעים שהוא שיר נחמד. אבל גם כשהם במיד טמפו ההרכב הנוכחי לא מצליח לשמור על העניין. מקצב וריפים ששמענו כבר, מעין C-Part שאמור להרים את השיר ולמרות הנסיון הנחמד בעיקר נשמע כמו ריף שרוב הלהקות כיום לא היו מחזיקות חזרה וחצי. כש Araya זועק I despise the mediocrity נותר רק להתעצב על האירוניה וחוסר המודעות שבהצהרה הזאת כשזה נאמר בין כותלי האלבום הזה.

כשהקצב יורד תשומת הלב מתמקדת גם על מה לעזאזל Tom Araya צועק וכשאשכרה מקשיבים למילים אז לא רק שלא נעים אלא גם קצת מביך. מאז ומעולם לא היה שום דבר פיוטי ב Slayer, ביחוד בשנים האחרונות. כנראה שזה התחיל ב God Hates Us All שהחליט ברוח התקופה לאמץ את המילה F**k על שלל הטיותיה ולמרות כמה שירים שכתובים נהדר באלבומים האחרונים המילים שנצעקות לחלל הופכות מטופשות יותר ויותר ואם באלבומים האחרונים היו את Americon ו Catatonic כאן מתבלט לרעה Vices בו Araya הקשיש אשכרה חוזר וצועק בדקה השלישית Let's Get Higgggggggghhhhhhh בעוד שיר שמדבר על כלום.

When The Stillness Comes נורא מתאמץ לייצר אוירת אימה כזאת כמו שעד לפני אלבום הם ידעו לעשות, או שלפחות באה אחרי שיר מהיר או מוצלח. אבל בלי תיפוף מוצלח, מוזיקה מדהימה וטעם של מסטיק שכבר לעסנו עד שאיבד כל טעם עיקר ההרגשה שיש פה היא קצת כמו זאת שהייתה ב Divine Intervention או Diabolus in Musica רק ששם עוד סלחנו כי זה היה אמצע שנות ה-90' וכולם ניסו להשתלב עם האלטרנטיב והגראנג' ברקע, בשנת 2015 זה הרבה פחות נסלח ואפילו זה הזוי קצת כשזה קורה באלבום של Slayer.

אחרי Implode שהוא שיר טוב אפילו כשהוא גונב מ Fucking Hostile בלי בושה ונשמע כמו גרסה עייפה של Cult שוב יש ציפיה לאיזה שיר טוב באמת שיצדיק את השם של העטיפה אבל Piano Wire הוא ההפך מזה. הוא נשמע כמו World Painted Blood שמנוגן לאט ואפילו Tom Araya כבר צועק בו בחוסר חשק. אני כבר מתחיל לשאול את עצמי למה אני ממשיך לשמוע את זה במזוכיזם ואולי כדאי לי לעצור אבל יאללה, יש עוד 3 שירים להפתיע אותי. טוב זה יותר כמו 2 שירים כי Atrocity Vendor שגם ראוי להכנס להיכל התהילה המפוקפק של הליריקה הגרועה הוא בכלל B-Side מהאלבום הקודם שכנראה במצוקת החומר של הלהקה שרד את דרכו אל האלבום. אבל דווקא בו יש הרגשה שגם אם הוא אידיוטי להחריד המהירות שבו מחפה על כל מה שרע בו. כנראה שזה בגלל ש Lombardo עוד תיפף בו או אולי כי Bostaph ממש מתאמץ להשמע פה כמו Lombardo ושובר את הידיים והרגליים על הסט.

מבחינתי השיא של האלבום מגיע בדמות You Against You שבו ל King היה את השכל לתת יד יותר חופשית ל Gary Holt והתוצאות בהתאם כי כשהם באמת באמת משלבים כוחות ו Bostaph מאחוריהם לוקח את הויטמינים שלו הם מייצרים פצצת ת'ראש שמהללת את הקלאסיקה של של Slayer ו Exodus יחדיו. לעזאזל אפילו הסולואים בסוף נשמעים טוב יותר. בא לי לדפוק את הראש בקיר ואת הראש של Kerry King על הדרך ואז אולי באלבום הבא הוא יתן ל Holt לכתוב באופן שווה ואז גם ברגעים הרעים של האלבום הזה יהיה לו יותר גב מוזיקלי מהחוסר השראה הנוראי של King שפשוט בולע את כל האלבום הזה יחד עם מילים נוראיות וחומר שבימים הטובים של הלהקה לא היה מגיע גם לאוסף פיראטי.

אחרי לא מעט שמיעות, הרהורים לגבי גורל הלהקה והצהרות לעיתונות שסיפקו חברי הלהקה כשהאחרונה והעצובה שבהן היא של Araya עצמו שצוטט בראיון באמרה "האלבום הזה הוא המיטב שחצי מ Slayer יכולים לעשות" לצערי הגעתי להבנה ש Slayer מודל 2015 הרבה יותר קרובים ל Metallica מאשר ל Iron Reagan או Vektor. הם שבעים, יש להם ציוד על שמם, תאגיד על בבעלותם שדואג להסיע אותם בסיבובי הופעות בפסטיבלים ואיצטדיונים לנגן בחוסר חשק את מה שלפני שלושה עשורים היה המטאל הכי מפחיד רשע ומהיר שישנו והיום הוא בעיקר צל חיוור שגם אם נשמע אותו דבר הוא שארית של מה שהם היו פעם ובגלגול החדש גם כזה שמכיל את החוליות החלשות בלהקה בלבד. כמו המון להקות בתעשיית המטאל לצערי הם כבר מייצרים מוצר יותר משהם כותבים מוזיקה. אם לפני שניים-שלושה אלבומים בהרכב המקורי הם עוד הצליחו לספק את הסחורה שהפכה אותם למה שהם, ב Repentless כל החסרונות שלהם כלהקה בולטים עוד יותר והופכים את האלבום הזה להוצאה הכי חלשה ומיותרת שלהם לדעתי ולמוצר שהוא גרידא למטרות Merch שלצערי מצדיק את אלו שהספידו אותם מראש. הרגעים הטובים והממחוזרים גם הם של האלבום הזה מצדיקים את 2 הפנטגרמים שלו, אני אישית גם כנראה אקנה אותו כי עדיין אהנה מה 2-3 שירים שאהבתי בו וכי עדיין יש בי אהבה ללהקה הזאת למרות הכל. אם זאת רוב האלבום הזה הוא פשוט בינוני במקרה הטוב ורע ומביך ומחפיר במקרה היותר גרוע. אלוהים מעולם לא שנא את סלייר, אלא את הכסף האגו והזקנה שלצערי ניצחו גם את אחת הלהקות האחרונות שהיו נאמנות לעצמן בדבר הזה שנקרא מטאל.