Slayer – World Painted Blood

בואו נהיה ישרים עם עצמנו: Slayer בעצם הוציאה שלושה אלבומים גדולים, וזהו. אז נכון, אולד-סקולרים יקפצו ויגידו ש-Hell Awaits הוא מגדולות ההשפעות על הבלאק מטאל וכו', אבל בת'כלס, Reign In Blood הוא יצירת מופת של אלבום ת'ראש מהיר ורצחני, South Of Heaven הוא מבחינתי האלבום המושלם בשילוב של אגרסיות ומלודיות, ו-Seasons In The Abyss הוא מופת של כתיבת שירים שהלהקה לא הגיעה לרמתו מאז. כל מה שיצא אחרי? מבחינתי לא ממש ראוי למאמץ של האזנה חוזרת.

כמובן שהאלבום הקודם של הלהקה קצר שבחים וסומן כאלבום קאמבק, בין השאר בגלל חזרתו של Dave Lombardo – מגדולי מתופפי המטאל אי פעם – ללהקה, אבל בסופו של דבר היה מדובר באלבום טוב, וזה פחות או יותר הכול. אז מה יש ב-World Painted Blood? הרושם הראשוני שלי היה של חזרה למה שהלהקה עשתה באלבום הקודם, אבל ככל שאני שומע אותו יותר, אני מתחיל להתרשם שמדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה זה כמה שנים טובות, וזה למרות שפחדתי בהתחלה מהשתתפותו של המפיק Rick Rubin – מי שבשילוב עם Lars Ulrich קימפרס למוות את Death Magnetic, מסתבר שדווקא מצליח כאן ללכוד לא רע את הסאונד הפשוט והבסיסי של הלהקה, זה שהתבסס על גיטרה בכל ערוץ ותופים מרוקנים מטריגרים ואפקטים.

השיר הראשון, שיר הנושא, דווקא פותח עם העליה של ה-White Noise שאיתה מתחיל "Hell Awaits", אבל השיר, שמתחיל במהירות אופיינית, עובר מקצבים ומהווה אחד הקטעים היותר דינמים שהלהקה עשתה בשנים האחרונות – מבחינתי אחד השירים החזקים של ההרכב מזה הרבה זמן. "Unit 731" קצת מקלקל את הרושם, עוד שיר סופר מהיר שלא הולך לשום מקום, סמטוחה של ריפים שלא מובילים לכיוון חיובי כל שהוא, אבל השיר שמגיע לאחר מכן, "Snuff", מתקן את זה. הפעם חברי Slayer נזכרים קצת במלודיות ש-Seasons In The Abyss הראה שהם יודעים ליצור. הלהקה משלבת גם ריפים איכותיים שמעלים את השיר רמה אחת למעלה, והליד השני שבשיר הוא אחד הטובים שבאלבום. כאן מתחיל הכיוון ש-World Painted Blood לוקח – שילוב של מהירות בכתיבה חכמה וריפים שחוצים את הת'ראש הבסיסי.

"Beauty Through Order" הוא אחד השירים הטובים שהלהקה הזו הנפיקה, למרות התחלה די סטנדרטית השיר עובר במהירות למשהו שמזכיר את "Ghosts Of War" הנצחי מ-South Of Heaven, ריפים ייחודים שרק הלהקה הזו יודעת לעשות ומעברי מקצבים יוצאי דופן – זו הסיבה ש-Slayer הפכה לאגדה. תוסיפו לזה את האווירה החולנית והמיזנטרופית שהיא מעבירה, ויש לכם משהו שמעט מאד להקות יכולות לחקות. "Hate Worldwide" הוא שוב שיר מהיר מאד, שיכול היה לגמור איפה ש-"Unit 731" סיים, אבל בזכות ריפים איכותיים השיר לא נופל. גם "Public Display Of Dismemberment" הוא שיר מהיר עד רצחני, רק שכמו רוב השירים היותר ארוכים באלבום – הוא מצליח להיות גם דינמי ומעניין.

שיר שמונה הוא מבחינתי ההפתעה של האלבום. "Americon" הוא שיר מאד לא אופייני ל-Slayer – שיר פוליטי, ריפים בסיסים וקליטים, ולדעתי, אחד השירים הטובים שהלהקה הזאת יצרה כבר 20 שנה, אולי אחד הפחות אופיינים, אבל כאן נראה שהראש עובד יותר מהידיים וברגע שההרכב מוריד את הרגל מהגז לדקה או שתיים הוא יודע להפגין למה מדובר באחת מלהקות המטאל החשובות ביותר שידע העולם, ושהיא עדיין כזו. מה עוד חסר לנו? נכון, טריביוט מדויק מאד לשירים "South Of Heaven" ו-"Raining Blood" בדמות "Playing With Dolls" – שיר שעושה בדיוק את זה עם ההתחלה שלו ומשלב מלודיות קודרות של "Seasons The Abyss".

כל מי שחושב לסיים את ההאזנה לדיסק באמצעו חייב להגיע לפחות לשני השירים הלפני אחרונים – שהם מהחזקים ש-Slayer הוציאו. לסיכום, אין כאן Seasons, ולא South וגם לא Reign, אבל אחרי שנים של אלבומים בינוניים ומטה – טוב לדעת שהלהקה הזו עוד יודעת לעשות מטאל מהיר, בלתי מתפשר, לא אופנתי בעליל, טוב, ולרגעים מעטים, גם מעולה. אגב, מי שבאמת אוהב את הלהקה יוכל לקנות את הדיסק לא רק בגרסה הרגילה, אלא גם בשתי גרסאות מוגבלות שכוללות בונוסים למיניהם, אבל זה כבר לשיקולכם.
|MS|3478|MS|