Slipknot – All Hope Is Gone

העובדה ש-Slipknot הוציאו דיסק חדש צריכה להיות מספיקה בשביל כל חובב מטאל לפחות להתעניין ולשמוע אותו. זה היופי בלהקה הזאת, היא מצליחה להיות להקת קרוסאובר שבדרך פלא פונה לכל חובבי המטאל באשר הם ללא הבדל גזע מין דת ותת-ז'אנר. Slipknot יכולה לדבר אל הקשוחים שבמטאליסטים ובאותה נשימה להוציא שיר כמו "Vermilion Pt. 2" שנשמע כמו איזה ג'וני קאש. Slipknot הצליחה להמציא עולם מספיק חולני שלידו המילה "מטאל" לפעמים לא כבדה מספיק.

היכולת של הלהקה לצאת טוב בכל דבר שהיא עושה קסומה. קחו לדוגמא את עיניין המסכות, כשחברי להקת Kiss הורידו את האיפור שלהם, העולם עצר את נשמתו ועשו על זה ספיישל מיוחד בטלויזיה. אצל Slipknot זה ממש לא ככה, אפשר למצוא אותם מתראיינים בלי מסכות, גם ב-DVD שמצורף לאלבום רואים אותם בלי מסכות ואסור לשכוח את העובדה שחלק מחברי הלהקה מנגנים בלהקות אחרות בלי מסכות, אבל לזה נגיע בהמשך.

עם יציאתו הפך מייד אלבומם הקודם "Vol. 3 – The Subliminal Verses" להיות קלאסיקה מודרנית. הוא היה שונה משני הדיסקים שקדמו לו, אבל הכיוון החדש, אותו הוביל המפיק Rick Rubin (שאחראי בין היתר על האלבומים הקלאסיים של Slayer) היה מעניין הרבה יותר, כבד הרבה יותר ובעיקר חולני יותר. Slipknot הצליחה לבסס את עצמה כאחת מלהקות המטאל החשובות ביותר בזכות האלבום הזה והציבה לעצמה רף גבוה במיוחד שלא היה ברור אם היא תצליח לעבור אותו.

האלבום החדש, All Hope Is Gone, מאוד מגוון, יש בו קטעי מטאל רצחניים כמו שיר הנושא, שמציג את הלהקה במלוא הדרה, עם גריינדים מטורפים, וברייקים של תופים במהירות מטורפת. אני מוצא את עצמי לא מאמין שאפשר לנגן את זה. האנרגיה ממש מטורפת. גם הסולו גיטרה מנוגן במהירות היסטרית שיכולה לגרום ללהקות ספיד מטאל להשמע כמו להקת בנים. הקסם קורה בפזמון המדהים של השיר הזה, שלמרות שהוא לא מלודי, הוא מצליח לסחוף. Slipknot עושים את זה כמו שהם יודעים, כשלכל החגיגה מצטרף מספר 0, Sid, הדי ג'יי של הלהקה עם סקרצ'ים חורקים. אולי עוד דוגמא נפלאה לזה של-Slipknot לא ממש איכפת מאופנות או מז'אנרים או ממה שאתם חושבים.

אחד השירים הבולטים באלבום הוא "Sulfur", שהפתיחה המלודית שלו ממש ממכרת. התיפוף הזה שלא מרפה והריפים המטורפים שדבוקים כל כך חזק ביחד, הכל תופס את המאזין בגרון ולא נותן לו ללכת עד שהוא מתחיל להפוך לכחול. כהרגלו של מספר 8, Corey Taylor, הפזמון ממש מלודי ומדבק כמו וירוס קטלני. Taylor הפך בקלות להיות הזמר המועדף עלי בשנים האחרונות. בדיסק הזה הוא מציג את כל היכולת שלו על כל גווני הקול שלו מהצרחות הקשות ב-"Gematria (The Killing Name)", ועד לשירה הסופר רכה ב-"Snuff", אחד השירים המדהימים באלבום. לשמחתי, היוצרות התהפכו ועכשיו כבר אפשר להגיד ש-Taylor הכניס הרבה מהלהקה השניה שלו Stone Sour לתוך המוזיקה של Slipknot.

"Dead Memories" הוא שיר כזה שאולי היה יכול למצוא את עצמו באלבום הבא של Stone Sour. למרות שהעיבוד ש-Slipknot נותנים לו הופך אותו ישר לשיר שלהם. בולט במיוחד התיפוף של 1, Joey Jordison, שעל אף שאפשר להגיד שהשיר הזה הוא בלדה, התיפוף הזה לא נותן מקום לאינרפטציות. שני דברים חסרים לי בדיסק הזה, הראשון הוא החצי ראפ חצי שירה של Taylor שהפך לסוג של מאפיין בלהיטים כמו "Duality" ו -"Spit It Out" והדבר השני, הוא הלופים האלקטרונים שקצת נעלמו בתוך כל הקירות המטורפים של הגיטרות והתופים.

לא במקרה "Psychosocial" נבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום הזה, אין ספק שזה השיר המייצג של האלבום עם בתים גרוביים ומטאליים כאחד שיכולים להרקיד גם זומבים, הפזמון המאוד המלודי, סולו הגיטרה המצויין וכמובן ה-C-Part שהוא ממש מאפיין של Slipknot עם הברייקים הריתמיים של התופים וכלי ההקשה. איזה יופי של שיר, איזו יכולת לחבר בין האולדסקול לניו-סקול. עם האלבום הרביעי שלהם, Slipknot מוכחים שלא מדובר בתופעה חולפת, לא מדובר בבדיחה של 9 אנשים עם מסיכות. Slipknot היא מפלצת, היא משאית שדוהרת בכביש פתוח בלי מעצורים והיא לא תהסס לדרוס את כל מי שיעמוד בדרכה. All Hope Is Gone הוא לא אלבום קל לעיכול, לא כל כך בגלל המורכבות של השירים שלו אלא יותר בגלל שהוא אלבום טעון והוא אלבום שיודע גם להתפוצץ ברגעים הנכונים.