Slipknot – Vol. 3: The Subliminal Verses

אוי, מה אומר ומה אדבר, סקירה של סליפנוט, מנהיגת הניו-מטאל הקשוח והפוזרי נמצאת באתר מטאליסט, האתר הכי טרו בארץ ישראל? הרי זה לא מה שייצגנו באתר בעצם – הנסיון לתת עומק לאנטי-תזה השולטת של פריקים שפוכים בסנטר עם חולצות של סליפנוט שבסופו של דבר ישמעו קניבל קורפס וסאטיריקון ואחרי שיגיעו ל-"The Red Chord" או "Spiral Architect" יבינו שמטאל זה לא בשבילם, שאת כל מה שהיה להם שם הם פרקו – או פשוט כבר מצאו חברה?

אז כן, יש משהו מאד קודר בהתגשמות הנבואה הזאת. קודר כמעט כמו הסקירה הידועה לשמצה של Limb Bizkit במטאל האמר דאז. אבל להבדיל מלימפ ביזקיט – לסליפנוט היה עומק רב הרבה יותר במשך כל הקריירה, יותר מרק לשבור שיא ב-"כמה פעמים אפשר לומר את המילה Fuck בשיר אחד?". גם אם המלל של סליפנוט מוצג על גבול המקורב להיפ-הופ לעתים קרובות – והמוזיקה מתנדנדת רבות בין תערובת סגנונות שחלקה הרחב כמעט מנותק מהרוק (החל ממוזיקה אלקטרונית כמו Jungle ועד לסקרצ'ים של דיג'יי לפי "המסורת" של הראפ) – אבל באלבומה האחרון – "IOWA" הצליחה סליפנוט לשבור הצידה לכיוון מעניין יותר. אולי הייתה זו האופנה הרווחת גם בקרב מטאליסטים, להתנתק מהעומק השורשי שלהם, להתחבר לניו-מטאל או לפחות לגרסה המחתרתית שלו ודלת ההפקה וההפצה – המטאלקור. כן, מי זוכר בעצם את שנת 2002?

סליפנוט מציגה אלבום חדש, רביעי במספר (שלישי לטענתה. נכון. והבוקרים מהגיהינום הוא הראשון של פנתרה) ושוב שונה בתכלית ממה שהכרנו מסליפנוט עד כה. המוזיקה בהגדרתה הכללית היא ניו-מטאל – או ראפ-מטאל, או אלטרנטיב מטאל אם תרצו – איך שבא לכם, זה לא משנה כלכך כשההפקה שווה מיליון דולר וכשכל כלי נשמע בבירור חד וחלק.

האלבום נפתח בפתיח תמוה, ממש לא אופייני ללהקה באופן כללי, ריף מרוח שמתנגן כקדימון למה שעתיד לבוא – קורי טיילור – סולן בהחלט מוכשר בעל אופי ייחודי בקולו הנקי והמרענן שנשמע כאילו למד מכל מוריו, החל מאוזי, דרך ג'יימס הטפילד ועד לכריס קורנל, ומצד שני, צד שחור בעל קצב היפ-הופ וכעס מילולי על גבול הגישה הקרימינלית, וכמובן הצד השלישי, המטאלי, צעקות טום ארייא / פיליפ אנסלמו – מה שבא לכם, העיקר הוא שהפתיח הזה נמשך כמעט 4 דקות ורחוק מלהיקרא שיר. טוב, הוא גם לא נקרא שיר, אבל זה אכן הקדמה ארוכה, עד אשר פותח השיר האמיתי הראשון – "The Blister Exist" – שבא ומחזיר אותנו ל-2002. אכן, אותו הפורמט שאנחנו מכירים את סליפנוט. ניו-מטאל הולם, מתופף שעושה את העבודה נאמנה ואף יותר, למעשה נראה מתופף הניו-מטאל הכי מוכשר בסצינה העולמית, קטעי גרובים וברייק-דאון במקומות שצריך, ריפים שמגובים בזמזומי גיטרות – צעקות / ראפ מצידו של קורי, וזה פוגע במקום הנכון למי שאוהב את הסגנון – יזקפו לזכות הלהקה ההכנסה גם של מארש-גרובי בשבירה באמצע. מעדן. זה לא פאפא רוץ', זה כבד מדי לילד ה-MTV הרגיל שלועס סאם 41 וחושב שסליפנוט מגניבים. ילד כזה לא ישרוד האזנה רצופה לאלבום של סליפנוט ויהנה לכל אורכו. השאלה אם מטאליסט צר-אופקים כמותי יכול לעשות כן.

השיר אולי לא מרעיד את האדמה, אבל הוא נשמע כמו דרך סלולה שסליפנוט שיחררה בה את המכבש כבר לפני 5 שנים. אך השיר הבא אחריו הוא ההפתעה האמיתית. השיר "Three Nil" נפתח בריף שהוא לא פחות ולא יותר ריף דת' מטאל מובהק אה-לה מורביד אנג'ל, איטי וכבד, עד שנכנסים הגריינדים (בלהקת ניו-מטאל? יפה-יפה). השיר הזה נע בין החלק הניו-מטאלי הגרובי שלו לבין קטעי דת' מטאל כבדים במיוחד שממש לא אופייניים לסגנון. הפרה-פזמון עצמו כאילו נגנב מאיזה אלבום של דייסייד.

כמובן שיש את הלהיטים הכלליים של סליפנוט בעלת הפרצוף החדשה, אם זה סמי-בלדה כמו השיר העוקב שנהיה ללהיט בשם Duality או אם זה ה-Vermilion על חלקו הראשון או השיר The Nameless, אבל ניו-מטאל או לא, האלבום הזה הוא יותר מרק אלבום אקספרמנטלי ללהקה, הוא יותר ניסיוני לסגנון אותה הם מייצגים בגאון. הקטע הפותח את השיר Opium of the people מוכיח שגם הגיטריסט יודע מה הוא עושה יחסית לתזה הרווחת בנוגע לנגני ניו מטאל.

מרבית השירים לא מגיעים לרמת השיר הממוצעת מבחינת להט ומבחינת חומר כמו רוב החומר של IOWA, אבל יש פה היצעים ממוצעים לא רעים בכלל ללהקת ניו-מטאל כמו השירים Welcome ו-Pulse of maggots. הבעיה העיקרית באלבום הוא שהקול הצרוד, הכועס והמבעבע של קורי כמעט ונעלם. אין לו את השאוטינג המאיים אשר כונה בטעות "גראולים של דת' מטאל" על ידי כתבי מוזיקה שלא מבינים עניין. הקול הבשרי והרוגז שלו נשחק לגמרי, הוא לא מסוגל לצעוק ולצרוח כבעבר, ונשמע יבש באופן כללי.

אך התוצר הווקאלי לסיכום מרשים יותר מהאלבומים הקודמים וזאת בעיקר בזכות השימוש הנרחב בקול הנקי. אולי זו האופנה האחרונה בארצות הברית – לשבור לפזמונים מלודיים וקליטים כמו של פאנק-רוק, אבל זה עובד – ואין סיבה שסליפנוט לא תהנה מהנוסחה הזאת אם יש לה את היכולת. השיא של האלבום לדעתי הוא השיר Circle, בלדה באורך מלא – כן, מצידה של סליפנוט. לאלה שלא מכירים כל כך את אופי הלהקה, אתן מטאפורה יותר True. זה צפוי בערך כמו גראולים באיירון מיידן.

השימוש בכלי-מיתר רק מוסיף ומדובר בשיר רוק רך מדהים ביופיו ובהחלט פנינה באלבום שאינו מלהיב כל כך כקודמו באופן הכללי – לא במישור שאליו ציפיתי. גם חלקו השני של Vermilion בהחלט מהווה בלדה עדינה ורכה מפתיעה באיכותה. סליפנוט מציגה צד מוזיקלי שלא ידענו שקיים בכלל בז'אנר הזה, בטח לא בלהקת הדגל של כל מה שכועס, אפל ועצבני בעולמו של נער מתבגר. ייתכן שסליפנוט עצמה פשוט התבגרה על כל הרגשות הכעוסים שהם היו חייבים לשחרר במוזיקה שלהם, וכעת הם מציגים אלבום בוגר בהרבה, לא רע בכלל, ואם הוא אלבום נסיוני – בו הם מתנסים בכיוונים חדשים – הם בהחלט מוכיחים שהם יודעים לעשות אותם כמו שצריך.

לאחר החלק השני של ורמיליון הלהקה נוסקת קצת מטה בתנופה שהם קיבלו עד עכשיו. השיר Virus of life אינו מעניין- והבלדה Danger keep away אינה מוצלחת כמו שתי האחרות. האלבום נסגר בנעימת פסנתר שקטה – כמה לא הולם את סליפנוט של 2002, וכמה הולם את הפורמט החדש שלה.

לסיכום, אלבום טוב, מוצלח מאד בתור נסיון חד פעמי, אבל אני לא יודע אם הלהקה תוכל לשחזר את הצדדים האלה גם באלבום נוסף. מצד שני – זה יהיה אפשר לשפוט רק מבחינה רטרואקטיבית. אם כי המשפט "לשפוט ניו מטאל מבחינה רטרואקטיבית" עושה לי רע בבטן.