Slipknot – We Are Not Your Kind

16/08/19
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Insert Coin
  2. Unsainted
  3. Birth of the Cruel
  4. Death Because of Death
  5. Nero Forte
  6. Critical Darling
  7. A Liar's Funeral
  8. Red Flag
  9. What's Next
  10. Spiders
  11. Orphan
  12. My Pain
  13. Not Long for this World
  14. Solway Firth

הלוואי על כל להקה להגיע לנקודה בקריירה שבה הם יכולים להוציא אלבום כמו We Are Not Your Kind. להקות חולמות על זה, אבל מעטות הלהקות שבאמת יכולות להרשות לעצמן להקליט את האלבום הניסיוני של הקריירה שלהן אחרי שרכבו על נישה מסוימת במשך זמן כה רב. והנה, אותם Slipknot שגישרו בין האינדסטריאל הגותי והשוק רוק של רוב זומבי ומרילין מנסון, ובין הגרוב של Pantera והת'ראש של Slayer חוזרים עם אלבום מוזר ולא מאד נוח לעיכול. זוכרים את השיר "Scissors" שסגר את אלבום הבכורה שלהם? במובן מסוים אפשר לומר שכל האלבום נעשה ברוח השיר הזה: ארוך, כבד, כולל קטעי מעבר משונים ואווירה מטרידה וביזארית. אבל מעבר לזה – We Are Not Your Kind הוא לא אלבום של שירים, הוא אלבום של רצועות. וזה המפתח להאזנה מעניינת ומוצלחת: לשחרר מכל מה שהכרתם.

אחרי קטע פתיחה אמביינטי כמיטב מסורת הלהקה, אנחנו קופצים ישר לסינגל הראשון מהאלבום – "Unsainted", המנון אנטי דתי מלודי עם מקהלה בסגנון כנסייה ברקע. מדובר בסוג של "Duality" מודל 2019: מהיר, קליט, עם שירה נקייה ומוכן ישר לניגון ברדיו (בתחנות הרוק היותר גדולות, כמובן). זה בהחלט שיר טוב, והפתיחה הנכונה לאלבום. משם מדלגים לשיר כבד יותר, "Birth of the Cruel". שיר איטי ומרסק, עם מקצב מדבק שפותח את התאבון לשירים הבאים. כאן העניינים לוקחים תפנית עם קטע המעבר "Death Because of Death" שמגיע בשלב מוקדם בו לא מצפים כלל לקטעי מעבר. מדובר בפיסת אווירה משובחת שמעלה באוב זכרונות מסרטי אימה ישנים ותחושה של עיירה רדופה ומאיימת שמובילה ישר לפצצת הגרוב "Nero Forte" שמתקיף את המאזין עם ריפים ת'ראשיים ושירה נוטפת ארס.

וזה רק משתפר. למעשה, כמה מהשירים הכי טובים של Slipknot מצאו את דרכם לאלבום. "A Liar's Funeral" מתעתע במאזין עם פתיחה שגורמת לו להישמע כמו בלדה מצמררת נוסח "Snuff" אבל במהרה השיר הופך לפצצת גרוב. "Spiders" מגיש לנו מנגינת פסנתר וצלילים אלקטרוניים באווירת אינדסטריאל גות' שמזכירה מעט את Nine Inch Nails. שירים כמו "Red Flag" ו-"Solway Firth" מחזירים אותנו לימי Iowa (ככל הנראה עדיין האלבום הכי טוב של הלהקה) עם תיפוף יוצא דופן, שאגות גרוניות מהשאול וריפים בשרניים שמגדירים מחדש את המונח "קקופוניה". במקרה של Slipknot זאת מאז ומתמיד היתה מחמאה. ב-"Solway Firth" קורי טיילור אף השכיל לייצר קטע פתיחה ייחודי בו הוא מגיש קטע שירה בסגנון שירי עם אנגליים. אפשר אפילו לומר שיש כאן מעט מן הפספוס. למה כל השיר לא נשמע ככה?

מצד שני, שירים מסוימים מרגישים מרוחים. "Not Long for this World" נשמע יותר מדי כמו שיר של Stone Sour והקטע "My Pain" מצליח להישמע כמו פילר במקום אתנחתא. אבל גם בשירים הפחות מוצלחים באלבום אפשר ליהנות מהמפגן הטכני של חברי הלהקה שיודעים מה הם עושים ואיך לנגן (ולשיר) את הז'אנר הייחודי שהם יצרו.

החשש העיקרי מהאלבום החדש היה התחושה התעשייתית שמרחפת מעל הלהקה כצל. הפיטורים של ג'ואי ג'ורדיסון (המתופף) וכעת גם כריס פן (כלי הקשה), הרבה לכלוך מאחורי הקלעים ורמיזות עבות לכך שכל מי שהולך נגד קורי טיילור ושון קרהן (כלי הקשה, גם כן) מוצא את דרכו החוצה. Slipknot הם עסק שהשניים מנהלים, מותג שנועד למקסם רווחים. אבל We Are Not Your Kind הוא ההיפך מתוצר מסחרי.

למרות הביקורות המהללות (93 אחוז באתר Metacritic נכון לכתיבת שורות אלה), זה לא אלבום שהולך להתקבל בצורה גורפת אצל המעריצים. לא בטוח גם איך רוב השירים ישתלבו בהופעות חיות לצד שאר הרפרטואר של הלהקה. אבל האלבום הזה כאן והוא יותר טוב ויותר ניסיוני ממה שציפיתי. וזה מעולה. זה אולי לא האלבום הכי טוב של Slipknot, אבל הוא מרענן ומרגיש חדש. בשלב בו הלהקה נמצאת, זאת הדרך היחידה ללכת בה. עצם העובדה שהרבה להקות מפחדות לעשות מהלך דומה רק מוסיף כבוד ל-Slipknot. אי אפשר להכחיש שמדובר בלהקה שהפכו ל"ליגה משלהם", ועכשיו הם מצפצפים על כל מי שיגיד אחרת.