Soilwork – Stabbing The Drama

"You're Listening to Stabbing the Drama from Soilwork's Forthcoming album, Stabbing the Drama" נשמע לכם מוכר? מצוין, אם כי אני מתקשה להאמין שכל מי שמכיר את זה מחזיק בגרסת פרומו דקה אצלו בבית, אלבומם החדש, השישי במספר, של סוילוורק השוודית מכה גלים כבר חודשיים ואנחנו במערכת ההומה כמרחקה של מטאליסט, עדיין לא התייחסנו אליו. למה? לא יודע, נפל בין הכיסאות ככה, אתם יודעים. בתור הדבר הבא, סוילוורק מתעקשים ללכת סחור-סחור סביב קרוסלת המיינסטרים, מרימים אצבע מעצבנת וכמעט נוגעת בכל האלמנטים שעושים להקת מטאלקור לניו-בריד.

סוילוורק לא נמצאים פה כל כך הרבה זמן. למעשה אני מכיר להקות שקיימות לפני שהם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-1997. אז העניין היה שונה לגמרי. עוד חיקוי חמוד ל-ATG, עם תיפוף מגניב לחלוטין, שירה אחד לאחד תומס לינדברג ועבודת גיטרות איכותית. היה להם משהו נוסף שם, כל מיני אלמנטים שקורצים לעתיד – שמושכים קדימה מעבר למורשת הרגילה של הדת' השבדי – אבל ללא ספק היה מדובר באלבום דת' שבדי מובהק.

7 שנים אח"כ ו-6 אלבומים ביד, סוילוורק בין ההרכבים המובילים של המטאל השוודי לצד אין פליימס (אם כי לא נראה לי שהם מתקרבים אליהם במכירות) ודי דבקים ברעיון שהאחים הגדולים של "בלהבות" דבקים בו – וזה להחדיר כמה שיותר אלמנטים של מטאל אמריקאי לתוך המוזיקה. ייתכן שזה המפיק הזה, מה-שמו, דוין טאוסנד, שגרם להם ליצור מטאל שכזה באלבומם הרביעי Natural Born Chaos והביא איתו את השינוי הגדול ואת הצעד ליצירת סאונד יחודי שאפילו אין פליימס התחילו להעתיק מהם טריקים בגרסה חיוורת. בסופו של דבר, מדובר באחד ההרכבים הבולטים של השנים האחרונות במטאל העולמי, ומעבר להיותם אחת הפייבורטיות של רוב האלפורד (שהכיר לניר שילוני כתב מטאל האמר את סוילוורק בראיון מביך אי שם בימים אפלים יותר של המטאל הישראלי) הם גם נשארים באור הזרקורים זמן רב מספיק כדי להתייחס אליהם כלהקה גדולה.

אז אלבומם השישי של סוילוורק לוקח עוד צעד. אחרי ש-Natural Born Chaos הביא צד מפתיע, שילב שירת פופ של שנות ה-80 בתוך הבלאגן של הדת' השבדי ותקנו אותי אם אני טועה, ייתכן שאני טועה – אבל הם היו הראשונים לעשות כן (דארק טרנקוויליטי לא נחשבים. הם לא עשו פופ של שנות ה-80, הם עשו גותי של שנות ה-80. דארק טראנקוויליטי הביאו פזמונים סטייל טירס פור פירס, סוילוורק קרובים יותר לדוראן דוראן) ובאופן כללי היה קליל בהרבה, נע בין ספיד מטאל עם שירה צעקנית ונוטף מלודיה לבין קטעי דת' מטאל קליטים וקיצ'ים. האלבום אחריו, Figure Number Five היה הרבה פחות נסיוני והרבה יותר אלטרנטיב-מטאל בהרבה תחומים. הסינטיסייזר שקיבל ביטוי מרשים באלבום הקודם הפך לכלי מוביל פה, ולא רק שטיחי קלידים כי אם כל האפקטים המקובלים במוזיקה המשלבת את הכלי הזה. קולות מסונטזים, התקרבות לצעקות הארדקור יותר מאשר צרחות דת' שבדי והיי – אפילו בלדה.

אלבומם השישי והחדש אינו שונה כל כך. הוא משלב את שני האלבומים האחרונים בתשלובת מעניינת וכבדה יותר. הפזמונים הקליטים עדיין כאן, וישנו מחסור תהומי בסולואים, אבל פתאום התווספה שכבה נוספת. הגרוב שהיה עוד ברקע מהאלבומים הראשונים פתאום מקבל מלוא הנוכחות, ולעזאזל הוא ממש טוב. זהו אלבומם הראשון של סוילוורק מאז אלבום הבכורה שהוא בלי המתופף המופתי הנרי רנטה – אבל הוא מוחלף על ידי ילד פלא אחר בשם דירק ורביורן. הדירק הזה הוא יליד צרפת ומנגן בלהקת הדת' הטכני Scarve הנהדרת (וכמו כן השאיל הרבה ממלאכתו ל-Aborted, Headline, Yyrkon והתכנון בגדול שאפילו לאלבום המלא הבא של Eternal Gray הוא יעשה בלאגן) ותאמינו לי שהוא נשמע נהדר לפחות כמו רנטה.

האלבום נפתח עם שיר הנושא, שיר גרובי עם מקצב מפציץ שלא היה מבייש את משוגע, התקפות גיטרות קצב קצובות ומחושבות, מכות תופים מדויקות באופן פלאי ופזמון קליט ובסופו של דבר מגניב. אלה אשר ידעו למה לצפות – לא יתאכזבו. סוילוורק ממשיכה למקם את עצמה מעלה כאשר אין פליימס מוכיחה שהיא נכנסה לתחום שהיא לא מצליחה להשתלט עליו – האלטרנטיב-מטאל. אין ספק – האלבום הזה אינו אלבום דת' שבדי וכהוא זה. הוא אלבום אלטרנטיב-מטאל או ניו סקול מטאל, אפילו נוגע בניו-בריד מדי פעם כמו בשיר השני – One with the flies.

השירים החזקים באלבום לדעתי הם Nerve שנועד להיות להיט – ומתמצת את כל מהות האלבום – ריפים קצובים, גיטרות כבדות, תופים המתואמים עם הגיטרות (סטייל Fear factory) צעקות בבית ושירה נקייה בפזמון. מגניב לחלוטין. שיר נוסף איכותי הוא Observation slave שבנוי בצורה יותר רוקנרולית, והפזמון שלו יותר מושקע. לאלה שממש חסר להם המתחים האכזריים מהאלבום הראשון – שילכו לחפש להקה אחרת, הדבר הכי קרוב זה Blind eye halo הקצר הכולל למעשה גראולים לכל דבר ואולי אפילו גריינדים (שבתכלס, נמצאים פה ושם באלבום). באופן כללי אין פה אף שיר גרוע להוציא את Stalemate המרגיז ו-Fate in motion שלמעשה קצת כולל רגעים טובים.

פצצת סוכר כמו שני הקודמים זה לא. האלבום Stabbing The Drama הרבה יותר כבד משני אחיו הקודמים – אבל לא לכיוון החזרה למקורות, אלא הלאה אל המטאלקור. הוא עדיין מאד מוצלח במה שהוא עושה. צריך למצוא לז'אנר הזה כבר שם, כי זה לא מטאלקור וזה בטח לא דת' שוודי כבר.